עיריית תל אביב לא הצליחה להוכיח קיומו של חוב ארנונה, מרבית החוב התיישן והעירייה התרשלה כשלא ביררה את פרטי ההחזקה בנכס ולא גילתה כי מי שרשום אצלה כמחזיק נפטר חודשים לפני שחלק מהחוב הצטבר - כך נקבע בפסק דין של השופטת חנה פלינר מבית משפט השלום בת"א, שביקרה את התנהלות העירייה בתביעה שהגישה נגד יורשים של חייב ארנונה שנפטר. ביהמ"ש דחה את מרבית תביעת העירייה לתשלום חוב ארנונה בהיקף של כ-480 אלף שקל וחייב את הנתבעים בכ-145 אלף שקל בלבד.
עניינה של התביעה היה חוב ארנונה נטען שצבר לכאורה מיטרני אליהו בעקבות אי תשלום ארונה על נכס שהחזיק ברחוב אבולעפיה 5 בתל אביב, ששימש למתפרה. נגד מיטרני ניתנו ארבעה פסקי דין לתשלום ארנונה לאחר שלא שילם את חובו, אך בטרם שולמו מלוא החובות במסגרת הליכי הגבייה, בדצמבר 2005, נפטר מיטרני.
לאחר הפטירה, הגישה עיריית ת"א תביעה נגד בנו של המנוח, יהושע, בטענה כי כיורשו עליו לפרוע את מלוא חוב המנוח הרשום בספרי העירייה בגין העסק. בתביעה נטען כי החובות הנתבעים הם אלה הכלולים בפסק הדין האחרון שניתן נגד המנוח ולא נפרע, בסך של כ-145 אלף שקל בעבור ארנונה, כ-1,200 שקל עבור חוב מים וחובות נוספים אשר הצטברו ממאי 99' ועד מאי 2006, בהיקף כ-334 אלף שקל עבור ארנונה ומים, בגינם נוהלו הליכי גבייה מינהליים. בהמשך, תוקן כתב התביעה, כך שנכללה בו גם אלמנת המנוח; וכן נטען כי החוב מקורו בשני פסקי דין, והורדו הטענות כי הייתה אכיפה מינהלית בין מרכיבי החוב.
מנגד, טענו הנתבעים, באמצעות עו"ד אילן בומבך, כי לא ייתכן שהמנוח החזיק בעסק עד למאי 2006 כטענת העירייה, כיוון שהוא נפטר בדצמבר 2005, וכבר בינואר אותה שנה ניתן כנגדו פסק דין לפינוי מהעסק, לבקשת בעלי הנכס. עוד נטען, כי בשנותיו האחרונות היה המנוח במצב בריאותי, גופני ונפשי כה ירוד, שכלל לא יצא כמעט מפתח ביתו ובוודאי שלא ניהל עסק. הנתבעים אף הכחישו את הסכום הנטען על-ידי העירייה כחובו של המנוח, טענו כי העירייה לא סיפקה אסמכתאות לחוב וכי בכל מקרה מרבית החובות התיישנו.
השופטת פלינר קיבלה בחלקה את תביעת העירייה לתשלום חוב הארנונה, אך ורק בנוגע לפסק הדין האחרון שניתן כנגד המנוח טרם מותו, בהיקף כ-145 שקלים - חוב שהעירייה הצליחה להוכיח, ואולם, במרבית פסק הדין מתחה השופטת ביקורת על התנהלותה של עיריית תל אביב. בין היתר, נמתחה ביקורת על כך שהעירייה לא ביררה אם המנוח עדיין מחזיק בנכס בתקופה בה התגבש החוב, ולא ניסתה כלל לגבות את החוב משך שנים.
נקבע, כי העירייה "התרשלה כשלא ביררה באופן עצמאי ומעמיק יותר את שאלת מי המחזיק בנכס. השופטת ציינה, כי "בפניי העירייה היו די והותר 'תמרורי אזהרה'", במסגרת המחלוקות השונות בגין החובות בנכס, ומידע רב ממנו עולה שהמנוח אינו נמצא פיזית בעסק, אך העירייה "עצמה את עיניה מאי תשלום ארנונה במשך שנים רבות, הניחה לחוב לתפוח מבלי לנקוט בכל פעולה עצמאית בעניין".
עוד נקבע, כי העירייה לא הוכיחה את החוב הנטען. השופטת ציינה כי גם אם הייתה קובעת שהעירייה הוכיחה את גובה החוב באכיפה המינהלית, אזי לא ניתן היה לגבות חוב זה בשל התיישנות ושיהוי של העירייה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
