החצר האחורית של הנדל"ן

סרטו של דורון צברי על הדיור הציבורי אשר שודר השבוע בערוץ 2 לא חס על צופיו. בעוד כותרות העיתונים דנות בהצעות מתחלפות של שר האוצר יאיר לפיד וראש הממשלה בנימין נתניהו להקלה על רכישת דירה, הוכיח הסרט כי לישראלים רבים לא יעזור גם 0% מע"מ. בית בעבורם הוא לא בגדר אפשרות, ומנת חלקם היום-יומית ספוגה במאבקים, פינויים אגרסיביים, ובעיקר בהיעדר תקווה בעבורם ובעבור ילדיהם. אין דירה ולא תהיה דירה.

צברי לא היסס. הוא חשף בסרט מבנים מעופשים, אנשים שמושלכים לרחוב באלימות, אישה נכה שחושפת גדם וממררת בבכי מול המצלמות. עוני גס, בוטה, לא נעים. שום ניסיון להיות "אובייקטיבי", להתייפייף ולומר "כן, אבל מצד שני".

ישראל האמיתית ישר לפנים, ולא פיקציית מעמד הביניים. כשסרט כזה מוקרן בפריים-טיים בערוץ 2, כזבוב שפלש למרק תוכניות הבישול, נשמע רעש האסימונים הנופלים למרחקים עצומים. זה כאן, לידינו. ואיפה אנחנו? כן מע"מ, לא מע"מ.

במהלך השנים, במקביל לפרסום הדוחות הנכונים, התדפקו באופן מסורתי הכתבים על דלתות המשפחות הרעבות וצילמו את "המקרר הריק", הידוע לשמצה. צולמו הקשישים בתורים לחבילות המזון, בתי-התמחוי, הבלוקים המתפוררים. המבקרים - בהם גם פוליטיקאים - קראו לזה "הפורנוגרפיה של העוני", ודרשו להפסיק לתת פומבי למצבם של אנשים בשעתם קשה.

אלא שאין זו שעה קשה - זו מציאות מתמשכת כבר דורות. קולות הצקצוק דחקו את הנושא מסדר היום, המחסור הפך לקלישאה שחוקה, והעורכים לא רצו בה עוד. זה כמה זמן שמפעם לפעם צצים סרטים כמו זה של צברי, או דיווחים מסמרי שיער של כתבים כמו חיים ריבלין מחדשות 2, אבל הסיקור של ישראל הנאבקת באמת - דעך.

ובינתיים, בהפסקת הפרסומות של 2014 הוכרז סופית על מותה של המחאה החברתית. "הבית" של הקוטג' של תנובה, שנגנז במהירות לאחר המחאה של 2011, חזר להתנגן לו בפרסומות ללא מבוכה. בפרסומת אחר-כך, של טרה, דווקא נראה המון משולהב של ישראלים קורא לשינוי - אבל דווקא בערכים התזונתיים של מוצרי החלב. המחאה הושמה ללעג, היא מוכרת היום גבינה צהובה.

הורדמנו באיטיות

אך הקולות מתחת לפני השטח, בערבו החמים של הקיץ הקרב, מבשרים על חוסר נוחות. אולי זה אותו השעמום שהעלה את המטוס המלזי במשך שבועיים לראש המהדורות המרכזיות, שגורם לאנשים להרהר על מצבם, ואולי זו העובדה שיותר משנה אחרי הבחירות, דבר לא משתפר. רק אתמול (ג') דיווחנו ב"גלובס" (אפרת אהרוני), על השיח הלא נגמר ברשתות החברתיות על מצבו הכלכלי של הציבור, וכבר היום יש דיווחים על פגישות של ראשי החברות המובילות במשק מחשש להתעוררות מחאה.

הורדמנו באיטיות. זה קרה בעיקר בגלל שהתקשורת הישראלית, שמקדמת תוכניות ריאליטי ונאבקת למכור ולשווק את עצמה, משדרת אמנם את מה שכואב, אבל חשוב לה שזה גם יהיה פוטוגני. לכן ההתמודדות של "מעמד הביניים" - רכישת דירה, תהייה אם לרדת מהארץ או לא, חיפוש עבודה בהיי-טק אחרי גיל 45 - היא שמקבלת את מלוא הבמה. מבחינה תקשורתית הניסיונות שלהם לסגור את החודש, אפקטיביים הרבה יותר מהניסיון של מפוני הדירות של עמידר לסגור את השבוע. גם את מאבקי המעמד "המסתדר איכשהו", לתקשורת חשוב לא לנפח יותר מדי, שחלילה לא תפרוץ עוד מחאה שתפגע בפרסום.

התמקדות הטלוויזיה בקהל היעד הקונה והמצביע של לוח השידורים שלה, גם סיפקה רוח גבית אדירה לפוליטיקאים מזן ערוץ 2. בסיוע התקשורת, הם השיגו את המטרה - שוכנענו סופית כי הטיפול באוכלוסייה הנזקקת העצומה, הוא לא הטיפול שלו זקוקה ישראל.