שלום או אסירים?

אמרו לנו שהשיחות בינינו לבין הפלסטינים הן על שלום, לא? או על משהו דומה לזה? לפחות הסכם שיסדיר את היחסים בינינו לבין השכנים? האם הבנתי נכון? כי בינתיים אני שומע כל הזמן דיבורים על שחרור אסירים כאלה ואחרים.

שלוש "פעימות" כבר בוצעו, עשרות מחבלים כבר שוחררו, עם דם על הידיים. ניחא, אלה כבר מים שנשפכו. אבל עכשיו אנחנו שומעים שיש הצעה אמריקאית כזאת: במסגרת הפעימה הרביעית הקרובה, ישראל תשחרר גם מחבלים ישראלים. ובתמורה: ארה"ב תשחרר את יונתן פולארד? הבנתי נכון?

נוסחה מוזרה

מה הקשר? אין קשר. יש רצון אמריקאי, שבהחלט ראוי לשבח, לנסות למנוע את קריסת המשא ומתן, רגע לפני שאבו מאזן מכריז על כך. ישבו כל אנשי אובמה וקרי וחשבו איך עושים את זה, ויצאה להם הנוסחה של פולארד תמורת המחבלים הישראלים. קצת מוזר, מכיוון שרק לפני זמן קצר אמר הנשיא האמריקאי שדינו של פולארד נגזר על ידי בית משפט אמריקאי, והממשל לא יכול להתערב בעניין כזה. אבל לא נגיש לנשיא את החשבון הזה, כי בסך הכל כוונתו טובה.

אני הייתי דוחה

אבל מה אתנו? האם אנחנו מוכנים לשחרור כ-20 ישראלים רצחניים תמורת פולארד. בסופו של דבר ההחלטה תהיה של נתניהו. ואם במקרה הוא יהסס, יתלבט וקצת יגמגם, לא נבוא אתו חשבון. הפעם יש לכך הצדקה.

אבל כדאי גם שכל אחד מאתנו ישאל את עצמו מה הוא היה עושה. אני, למשל, לו אני נתניהו, הייתי דוחה את העסקה מכל וכל. ושיהיה ברור, כל השנים כתבתי שיש לפעול ללא לאות לשחרור פולארד שאני רואה בו לוחם של המדינה. אחרי הכל, את הריגול שלו עשה למען המדינה. המדינה חייבת לו. אבל לא הכול, ולא בכל מחיר.

הראיס הרציני

אבו מאזן יכול לומר 70 פעם שביבי לא רציני, אין ספק שהוא, הראיס עצמו, מאוד רציני. לא בעשיית שלום, אלא בעשיית עושר ולא במשפט, בקבלת הטבות ללא תמורה. אם הפלסטינים, אחרי עשרות שנים של טענות על קיפוחים וכיבוש וכל השאר, מתנים הקמת מדינה לעצמם בשחרור כמה אסירים, אז הכל כלאם פאדי, לא יהיה שלום ולא הסדר. אז די כבר עם המשחקים האלה.

זה לא קונץ, האמריקאים מחליפים נשיאים ואתם מתחלפים גם השליחים לאזורנו, שנכנסים לעניין רעננים. אותנו אף אחד לא יכול להחליף. וזה כבר מאוד מעייף. אנחנו צריכים להגיד "פוס", לא משחקים יותר. אנחנו משתוקקים לדבר על שלום, אבל לא על אסירים ושום דבר אחר. נקודה. ושבאמת תהיה נקודה.