ההזדמנות של פוקס וקסטרו

1. ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל, ואיתה כל הצוות המקצועי הבכיר והנכבד בבנק ישראל, יודעים כמעט בוודאות, כמעט במדויק, מה יקרה עם תוכנית ה-0% מע"מ לדירות חדשות. במסמך שהפיץ הבנק דקות אחרי סיום קבינט הדיור השבוע מנתה פלוג את החסרונות, אחד לאחד, בערך אותם חסרונות שעלו כאן בטור הקודם. פלוג ואנשי צוותה "ניתחו" את ההצעה והגיעו למסקנה שיישומה יגביר את הביקושים לדירות חדשות; ייווצר לחץ גדול יותר לעליית מחירים; מערך פיקוח המחירים בתוכנית מורכב וקשה ליישום; התוכנית מיטיבה עם אוכלוסיית חזקות יחסית (שוב, תירוץ מגוחך: רוב הדירות עד 1.6 מיליון שקל, הרף בתוכנית, לא נמצאות כלל באזורים המבוססים בגוש דן); מע"מ אפס צפוי להיות פרמננטי ועלול להתרחב (הוא פרמננטי כבר בכמה וכמה מדינות במערב); לצעד יש עלות גדולה (כן, גם להכנסות מבועת הנדל"ן יש "עלות" גדולה, אבל בדיוק בצד ההפוך של המשוואה) והצעד פוגע ביעילות של מערכת המע"מ האחיד.

חיפשנו השבוע באתר של בנק ישראל איזושהי הערכה, איזשהו ניתוח, בדל של הודעה לעיתונות מהסוג שהוציאה פלוג השבוע, על החסרונות של הורדת ריבית לרמה אפסית, לאורך זמן. חשבנו לעצמנו, אם תוכנית ה-0% מע"מ זוכה למשנה סדורה עוד לפני יישומה, בכסות של "תורת הכלכלה" או "חוקי הכלכלה" (שני תירוצים שבהם משתמשים כל שופרי האוצר ובנק ישראל), הרי גם הורדת ריבית, לפי חוקי הכלכלה ותורת הכלכלה, יוצרת ניפוח נכסים. לא מצאנו שום מסמך מ-2008-2010 שמזהיר שריבית כזו תקפיץ את מחירי הנדל"ן עד 100% ואף יותר, במיוחד לאור העובדה שלכולם היה ברור שסביבת הריבית הזאת תהיה איתנו לזמן ארוך מאוד. בחוכמה שבדיעבד, הודה הבנק שהריבית היא המנוע הבולט מאחורי עליות המחירים בשוק הנדל"ן, אבל זה היה אזכור די אגבי שנדחק הצדה.

הנקודה שלנו די פשוטה: תחזיות כלכליות מהסוג שפלוג סיפקה הן בסך הכול תחזיות. הדבר היחיד שנכון לגביהן הוא התאריך שבו הן נעשו. התשובה לכל אלה השואלים מה יקרה בשוק הנדל"ן בעקבות שתי תוכניות הדיור שאושרו השבוע היא: איש אינו ממש יודע. זה תלוי הרבה בפרטים הקטנים של התוכניות, בקריטריונים שלהן, וגם, כמובן, בהיפוך המגמה בשוק הריביות ובשווקים הפיננסיים, שעשוי להשפיע גם על שוק הנדל"ן. כמה דברים, בכל זאת, אפשר לומר: שהתוכניות יצרו אפקט פסיכולוגי של "סוף-סוף עושים משהו" ולכן ידכאו ביקושים בטווח הקצר; שרמת המחירים בשוק הדיור כבר גבוהה באופן יחסי (למרות שמה שגבוה מאוד, בכל שוק, יכול להיות עוד יותר גבוה), שיש סימנים להאטה מסוימת בחודשיים הראשונים של השנה, עוד לפני הרעש הגדול סביב התוכניות החדשות, וגם השווקים הפיננסיים נמצאים בהתרוממות רוח ומשייטים אי שם סביב שיא של כל הזמנים. בקיצור, שום מגמה, בשום שוק, לא יכולה להימשך לנצח. השאלה הגדולה היא כמובן העיתוי של היפוך המגמה, וזה באמת עניין לקריאה בקפה.

הנה עוד כמה מ"חוקי הכלכלה", כפי שאוהבים לכנות אותם באוצר ובבנק ישראל: לשוקי המניות ואיגרות החוב יש תפקיד מאוד מרכזי באפקט העושר, וההשפעה שלהם על הכלכלה הריאלית היא אדירה; לפסיכולוגיה יש תפקיד בציפיות הכלכליות ואפשר ללמוד די הרבה מהתנהגות פסיכולוגית. למשל, הקלות הבלתי נסבלת שבה אנשים לוקחים אשראי או משכנתה גבוהים מכפי שהכנסותיהם בתקופות טובות מאפשרת והביטחון ששווי הנכסים יעלה לנצח (במיוחד אם תיקי ההשקעות של חלקם עולים יפה); וכל תיאוריה כלכלית או תורה כלכלית או חוק כלכלי כוללים בתוכם סתירות שהופכות לזרעי משבר. האופוריה היום בשווקים - מהמניות, דרך הנדל"ן ועד האג"ח (שימו לב באילו מרווחים מגייסות החברות הבינוניות והקטנות - זה כסף ממש בחינם וזה לא יכול להימשך לנצח בלי לייצר את הבעיות של המחר). במילים אחרות, הבום הנהדר היום בשווקים עלול להפוך למשהו מכוער מאוד בעתיד.

2. כשמדברים על בעיית הדיור, אי אפשר שלא להזכיר שוב את הבעיה המקבילה, אחת החמורות במשק: בעיית השכר. אם מחירי הדיור היו עולים והשכר היה נורמלי, ניחא. אבל השכר הריאלי נשחק ובסיסו בכלל נמוך מאוד. למה מרוויחים בישראל כה מעט? למה השכר החציוני עומד על 5,831 שקל בלבד? אחד ה"תירוצים" לשכר הנמוך הוא הפריון של העובד הישראלי, הנמוך לכאורה באופן יחסי. האם זו הסיבה האמיתית? ספק רב. מדידת פריון היא עניין חמקמק ונושא לדיון נפרד (הרי העובד הישראלי מבלה הרבה יותר שעות באופן יחסי, מה שבדרך כלל מוריד את הפריון), אבל לפעמים התשובה היא די פשוטה: כי אפשר.

אז מה הפתרון? לפני זמן מה נתקלנו בידיעה משמעותית שלא זכתה לתשומת הלב הראויה ויכולה לספק תשובה טובה לשאלה שלנו. אנחנו מביאים אותה כלשונה:

"חברת פוקס וחברת קסטרו הודיעו במפתיע על העלאת שכר המינימום לעובדיהן מ-23.12 בשעה ל-28 שקל בשעה השנה ול-31 שקל בשעה בשנה הבאה. פוקס מעסיקה כ-4,000 עובדים, כולל המותג אמריקן איגל; קסטרו מעסיקה כ-1,900 עובדים, חלקם הגדול במשרה חלקית.

"בהודעה שפרסם אחרי המהלך המפתיע של שתי החברות שיבח ראש הממשלה בנימין נתניהו את החלטת פוקס וקסטרו והפציר בכנסת 'לעשות את ההבדל ברמה הארצית, ולהעלות את שכר המינימום ל-31 שקל בשעה'.

"מנכ"ל פוקס הראל ויזל כתב לעובדי החברה ש'עבורנו זה לא עניין פוליטי. ההחלטה שלנו להשקיע בעובדי השורה הראשונה שלנו תתמוך ישירות בעסקים שלנו, ואנחנו מצפים שהיא תחזיר לנו את ההשקעה פי כמה'.

"רשתות שופרסל, מגה ורמי לוי מסרו בתגובה למהלך המפתיע שהן החליטו בשלב זה לא לנקוט עמדה בנושא שכר המינימום".

או.קיי, לא נמתח אתכם, הידיעה פיקטיבית כמובן, אבל לא פיקטיבית לחלוטין, כי הנוסח שלה, בשינויים קלים, נלקח מידיעה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" לפני כחודש. במקום "חברת פוקס וקסטרו" נכתב "חברת האופנה גאפ", במקום "נתניהו", נכתב "ברק אובמה", במקום "מנכ"ל פוקס הראל ויזל" נכתב "מנכ"ל גאפ גלן מרפי" ובמקום "שופרסל, מגה ורמי לוי" נכתב "וול-מארט". לבד מהשינויים הללו, הידיעה נכונה לחלוטין. גאפ אכן החליטה להעלות באופן וולונטרי את שכר המינימום מ-7.5 דולרים בשעה ל-9 דולרים בשעה השנה ו-10 דולרים בשעה בשנה הבאה (זה אומר 31.5 שקל בשעה השנה ו-35 שקל בשנה הבאה, לעומת 23.12 שקל בשעה בישראל, 50% יותר!). כל זה בא על רקע הצעת חוק שמנסה לקדם נשיא ארה"ב אובמה להעלאת שכר המינימום הפדרלי ל-10.1 דולר בשעה. כמחווה לצעד של גאפ, אגב, ביקר אובמה באחת מחנויות הרשת ו"בזבז" קצת על בגדים.

ועכשיו לפואנטה שלנו: אנחנו שומעים לא מעט אנשי עסקים כמו הראל ויזל מתלוננים על הממשלה, על הרגולציה, על הביורוקרטיה וגם על הוועדים החזקים כמי שמוציאים את החשק לעשות פה עסקים. בחלק מהטענות ויזל וחבריו צודקים לחלוטין: הביורוקרטיה פה איומה, הרגולציה מעיקה ולעתים צבועה, והממשלה היא בכלל האשם העיקרי ביוקר המחיה פה. אבל גם חלק מאנשי העסקים הרוויחו ביושר את הביקורת שנמתחת עליהם. לא כולם, אבל חלקם מדכאים חוקי עבודה ומדכאים שכר עבודה, אף שהם יכולים לשלם יותר, גם אם מביאים בחשבון את הגביע הקדוש של התשואה הגבוהה לבעלי המניות (כן, חייבים לומר זאת שוב ושוב: צריכים איזונים הרבה יותר טובים בין האינטרסים של בעלי המניות, הלקוחות והעובדים).

אנחנו משוכנעים שהראל ויזל (פוקס) וגבי רוטר (קסטרו) יכולים להיות גאפ הישראלית. הרווחיות של שתיהן די בריאה, המשקל שלהן בציבוריות הישראלית די משמעותי, והצעד שלהם יכול לשפר בהרבה את התדמית שנוצרה פה לחלק מאנשי העסקים: לא רק עושקי לקוחות ועובדים, אלא גם מיטיבים עם האחרונים.

איננו יודעים מהי התפלגות השכר בשתי החברות כי הדוחות אינם מגלים זאת (וחבל שכך), ופנייה לדוברים של שתי החברות איננה יכולה להיות תחליף. לכן, מר ויזל ומר רוטר, עשו מעשה: אם הממשלה אינה מסוגלת לעשות זאת, עשו זאת בעצמם. זה צעד קטן לצמצום אי-השוויון פה.

אפרופו הממשלה ואפרופו נתניהו ופלוג, כדאי להזכיר את המחזה המביש שהתרחש פה במהלך 2010: הדואופול של הממשלה ובנק ישראל זרק מהכנסת את הצעת החוק של עמיר פרץ להעלאת שכר המינימום (הצעה שמאוחר יותר גובשה ואושרה על ידי עופר עיני) בטיעונים של תסריטי אימים להרס העסקים וגידול דרמטי באבטלה. ראויה לאזכור שלילי במיוחד הטענה המגוחכת של בנק ישראל ששכר המינימום בארץ גבוה יחסית כחלקו מהשכר הממוצע (הרי הבעיה מתחילה מהשכר הממוצע והחציוני שנמוך במיוחד). עסקים לא נהרסו, כמובן, האבטלה לא גדלה (אם כי איכות התעסוקה ממשיכה להידרדר) ואת כל חוקי הכלכלה והתחזיות הכלכליות של נתניהו ופלוג מאז אפשר בהחלט לזרוק לפח.

3. לנתניהו יש כושר רטורי מרשים וידע כלכלי לא פחות מרשים, זה לא סוד גדול. היכולת שלו לשוחח על כלכלה ולטעת בקורא את הרושם שהוא יודע בדיוק מהם הפתרונות הנכונים לכל תחלואי הכלכלה היא כישרון יוצא דופן. הבעיה היא שנתניהו אינו פרשן כלכלי, הוא ראש ממשלה, והפער בין התיאוריות שהוא מדבר עליהן למה שהוא עושה - נו, אפשר לקרוא לזה בהחלט פער עצום. וזה מאפיין לא רק אותו, אלא את כל הממשלות האחרונות.

באחד הראיונות החנפניים מהעת האחרונה - מאותם ראיונות שבהם המראיינים מתייצבים עם הפומפונים כאילו היו להקת מעודדות המוחאת כפיים ומתעלפת מהתרגשות בכל פעם שנתניהו זורק לאוויר הברקה כלכלית - נשאל ראש הממשלה על המודל הקפיטליסטי ובעיותיו בישראל. הוא ענה כך: "אני מודע לתחושות שצריכים לעשות שינויים... אנחנו צריכים לתקן את זה, אבל מתקנים את זה באמצעות פירוק כוחות מונופוליסטיים ועידוד תחרות. הפרטתי חברות, תמיד אמרתי שאני רוצה להפריט. הפרטתי את בזן (בתי הזיקוק). הם אמרו, זה בית זיקוק מונופוליסטי, אי אפשר לפרק אותו. אמרתי, למה אני לא יכול לפרק אותו. אני רוצה לפרק אותו לשניים. הם אמרו לי שאין מספיק אפשרויות לבתי זיקוק קטנים יותר. אמרתי, באמת? אז התקשרתי למישהו בלונדון, ישראלי, אחד המומחים הגדולים ביותר בעולם לבתי זיקוק, שמחזיק בכ-150 בתי זיקוק כאלה באירופה. אמרתי, או.קיי, אפילו אם לא אעשה את זה, ניסיתי, אם אף אחד לא יקנה, אתם צודקים. אם יקנו, המשמעות היא שיש מספיק אפשרות לתחרות. מספר המונופולים הטבעיים הוא שולי. אפשר להפריט לתוך תחרות, אפשר לטפח תחרות".

נשמע נהדר, נכון? אז המציאות לא נהדרת כל כך. א. אין אף ישראלי שמחזיק 150 בתי זיקוק באירופה; ב. למעשה, מבדיקה שעשינו עם מומחים בשוק, גם אין 150 בתי זיקוק באירופה. יש קצת יותר מ-100 והחברה הכי גדולה בתחום היא רוסית - רוסנפט; ג. הפרטת בתי הזיקוק לא טיפחה תחרות, ממש לא, כפי שנסביר בהמשך.

פנינו השבוע ללשכת ראש הממשלה בשאלה מי אותו ישראלי שעמו התייעץ נתניהו ומחזיק כך וכך בתי זיקוק באירופה, ובתגובה נחת היום על שולחננו תמלול הפסקה הרלוונטית מהראיון באנגלית: ובכן, נתניהו התכוון ליועץ ישראלי, "אחד המומחים הגדולים בתחום בתי הזיקוק" ולא אחד שמחזיק בתי זיקוק.

יהיה היועץ אשר יהיה, "ההפרטה לתוך תחרות", כפי שנתניהו כינה אותה, לא שירתה את מטרתה: בית הזיקוק באשדוד נקנה על ידי צדיק בינו ומשרת בעיקר את חברת פז, חברת הדלק הגדולה ביותר בישראל. כל השאר הם לקוחות של בית הזיקוק בחיפה. לכן לא נוצרה שום תחרות.

הבאנו את המקרה המשעשע הזה רק כדי להוכיח עד כמה קל לדבר על תחרות, טיפוח תחרות, מונופולים, קרטלים, ריכוזיות וכל שאר המילים היפות. קל לדבר, עד שמגיעים למעשים.

גם בצה"ל יודעים לשחק במספרים

השבוע פרסם צה"ל את נתוני הפנסיה התקציבית שלו. בפעם הראשונה נחשפו לציבור המספרים, עם הגבלות על מספר אנשי הקבע מטעמי ביטחון. בדבר אחד אין ספק: ה"שמנת" הצבאית, כלומר, הרמטכ"לים, האלופים ושאר הקצינים הבכירים הוותיקים, נהנים מפנסיות תקציביות אדירות של כ-15-20 מיליון שקל, תלוי בתוחלת החיים. ראשית, רמת השקיפות של הנתונים הייתה די גבוהה והצבא ראוי לכל התשבחות על כך. הלוואי עלינו רמת שקיפות כזאת גבוהה במשרדים ממשלתיים אחרים. שנית, נדמה לנו שהתחילה להבשיל במשרד האוצר ההכרה שחייבים "לעשות משהו" בעניין הפנסיה התקציבית, שאי אפשר להמשיך עם הפער העצום בין העובדים שזכו בה לעובדים שרק יכולים לחלום עליה, שאי אפשר לסבול תשלום שנתי של כ-25 מיליארד שקל והתחייבות כוללת של כ-700 מיליארד שקל בלי לפגוע בצורה כלשהי בהסדרים המיטיבים. צריך לעשות זאת באופן זהיר, ודאי שלא באופן רוחבי, אבל צריך לעשות זאת. באוצר התחילו להבין את העניין, הבעיה תהיה בלובי שיעמוד מולו: הצבא והמוסדות הממשלתיים האחרים, ממשרד המשפטים ועד האוניברסיטאות הנתמכות.

עברנו השבוע שוב על נתוני הצבא ומצאנו בהם כמה "משחקים". לא רק האוצר יודע לשחק עם המספרים, מתברר שזו נחלת הכלל.

הצבא מסר שהפנסיה התקציבית הממוצעת עומדת על 10,774 שקל ברוטו. נכון? לא נכון. כל איש קבע זכאי עם פרישתו לקבל במזומן רבע מהפנסיה שלו עד גיל 65 (היום 67), כלומר סכום חד פעמי גדול מאוד (קוראים לזה "היוון"). בתמורה, כמובן, הקצבה החודשית יורדת ב-25% ובגיל הפרישה הרשמי הקצבה עולה חזרה. רוב אנשי הקבע נהגו לעשות זאת, ויש מעריכים שכמעט כולם עשו זאת. הבעיה היא שנתוני הצבא כללו רק את נתוני הקצבה השוטפת ולא את סכומי ההיוון ולכן הממוצע הרבה יותר גבוה. בכמה יותר גבוה? לא ברור. הערכה שלנו: קצבת הפנסיה הממוצעת בצה"ל עומדת על יותר מ-14 אלף שקל.

הצבא השתמש בנתוני הממונה על השכר שהצביעו על שכר ממוצע של כ-12,681 שקל ברוטו בחודש. נכון? כן, אבל גם מטעה. הממוצע כולל את מה שנקרא "שנת הר'" - שנת התחייבות של קצינים, השנה הרביעית, השנה שעליה מתחייב כל מי שהולך לקורס קצינים (רשום לקבע, מכאן הר'). בשנה הזו השכר מאוד נמוך, נמוך אף משכר המינימום (תלוי היכן משרתים). ברור שהשנה הזאת מפילה את הממוצע. בכמה? שוב, לא ברור. אבל, צריך להיות גם הוגנים: גם אם מנטרלים את שנת הר', ספק אם הצבא מגיע לנתונים של המשטרה, שבה השכר הממוצע עומד על 15 אלף שקל.

הצבא קובע שבין 100 שיאני הפנסיה התקציבית 76% מהם לוחמים, ולכן זה מגיע להם. אין ספק, בהחלט מגיע להם, השאלה היא כמה מגיע להם והשאלה היותר חשובה מה שיעור הלוחמים בין כל אנשי הקבע שמקבלים פנסיה תקציבית, לא רק בין 100 השיאנים.

בעניין הזה הצבא מתעקש שלא להבין את הכעס הציבורי. נדמה לנו שלבו של איש אינו גס בלוחמים או בתומכי לחימה ששירתו את המדינה ומגיעים להם בהחלט תנאים עודפים. נדמה לנו שאיש אינו מתווכח על כך שהצבא צריך לשלם לאנשים טובים במקצועות אחרים (טכנולוגיים) כדי לשמור עליהם. אבל איש אינו יכול להבין מדוע כלכלן בצה"ל בדרגה בכירה פורש בגיל 45 או פחות ומתחיל לקבל פנסיה מרגע פרישתו. כמה כאלה יש? כמה כאלה שלא מגיע להם מקבלים פנסיה נדיבה? אז זהו, שהצבא העדיף שלא למסור הנתון הזה, גם לא באחוזים מתוך משרתי הקבע.

 הראל ויזל וגבי רוטר / איור: גיל ג'יבלי

eli@globes.co.il