המציצנות גוברת

15 שנה. השאלה "למה עכשיו" ביחס לעיתוי התלונה נגד השר סילבן שלום מקוממת בכל פעם מחדש. אף אחד לא שואל אישה מתי נוח להטריד אותה, אבל לכל אחד יש דעה באשר למועד הראוי שבו היא צריכה להיחשף או לשתוק לעד.

גם הניסיון העיקש לדבר על תיאוריות קונספירציה ועל "סיכול ממוקד פוליטי" לקראת הבחירות לנשיאות מגוחך. אין כאן שום קונספירציה, המתלוננת אומרת בריש גלי שהיא לא מסוגלת לראות את מי שהטריד אותה לכאורה הופך לנשיא. שר חוץ כן, שר אוצר גם כן, אפילו שר לפיתוח אזורי. נשיא? לא. למה? ככה. אתה או את לא באמת יודעים, אלא אם כן עברתם אירוע דומה. כנראה צריך לקבל את זה.

אחרי שאמרנו את כל זה, הגיע הזמן לדבר על החלק של התקשורת ומערכת המשפט והאכיפה, ובמיוחד על הממשק ביניהם. הגיע הזמן שתלונה במשטרה לא תספיק בשביל לפרסם ידיעה בעיתון או לכנס מסיבת עיתונאים עם ראשי המשטרה.

גם לא תשאול, גם לא חקירה. עד שהמשטרה והפרקליטות לא מגבשים לכל הפחות תמונת מצב ברורה, עד כדי המלצה להעמדה לדין - המשטרה לא צריכה לפטפט ואנחנו בתקשורת לא צריכים לשחות בביצה הצהובה והדביקה הזאת. הזכות לפרטיות וחזקת החפות, לפחות בשלב האמור, גוברות על הסקרנות והמציצנות. תנו לנו למכור עיתונים גם בלי זה.

מיקור חוץ. יש משהו אירוני בזעם הקדוש שהמשיכו להשמיע גם השבוע חסידי משרד האוצר ואוהדיו. להלן: חוג ידידי האוצר. הרי השר יאיר לפיד עשה בדיוק את מה שהם ואליליהם הטיפו לו כל השנים - "מיקור חוץ".

אותו מונח מכובס להפרטה, להעסקה קבלנית, מ"מרכזי הכוון" שהוקמו מחוץ לשירות התעסוקה ועד למוסכים הפרטיים המוקמים בימים אלה בצד המתחמים של רכבת ישראל. תנו לאנשי האוצר לדבר על מיקור חוץ ותראו איך הם מדליקים סיגריה אחרי חמש דקות.

והנה, לפיד שמע אמנם את הפקידים שלו מזהירים מפני תרחישי האימה אם תתממש תוכנית הדיור שלו, אבל הוא העדיף להקשיב באמת לקבלני ביצוע מהמגזר הפרטי: אנשים כמו אורי שני ועו"ד משה שקל. בעבר היה זה איש העסקים הלל קוברינסקי שהגיע לישיבות רשמיות וגרר הרמות גבה.

על שום מה הגבה? הוא יועץ, הוא פרטי, הוא יעיל, בדיוק כמו ה"קואצ'ר" שיושב בלשכות התעסוקה ומקבל את התלוש מחברת יעדים. באוצר רוצים עוד ועוד כאלה, כל מה שלא מתחרז עם "עובד מדינה" (לא עלינו), אלא אם כן מדובר בעצמם. או אז יש לכם עסק עם סיביל סרבנטס אמיתיים, מקצוענים אחד-אחד, שומרי הסף, אבירי הדמוקרטיה. הפרטה זה רע, מתברר.

צ'יקלוף. בזמן שכולם מתעסקים בפטור ממע"מ או במחיר מטרה, מתברר שבמשרד האוצר שלנו מוכנים לוותר בקלות על מה שמכונה "מניית הזהב" שמחזיקה מדינת ישראל בחברת הספנות צים.

עמירם ברקת ("גלובס") הסביר כאן השבוע שמניית הזהב, שניתנה כתנאי להפרטת החברה בעשור הקודם, מבטיחה לא רק זכות וטו של המדינה במקרה של ניסיון להעביר את השליטה לידיים זרות, אלא גם שורה של הגנות בהיבט הביטחוני והלאומי. למשל, להבטיח כי בכל רגע נתון תחזיק החברה צי של 11 אוניות כדי לאפשר שינוע מטענים בזמן מלחמה או מצור, בתוך העסקת אנשי צוות ישראלים.

לעידן עופר, בעל השליטה בחברה, יש כנראה תוכניות אחרות. הרבה נאמר כבר על "שיטת השקשוקה" ועל מכירת החברה בנזיד עדשים לכאורה, אבל ויתור על מניית הזהב יהיה בבחינת שקשוקה הרבה יותר גדולה. או ברוח התקופה: זה מריח כמו צ'יקלוף.

shai-n@globes.co.il