לא רק נסיכות פופ: כוכב הפופ האמריקאי הוא דווקא גבר

שכחו ממיילי סיירוס, ליידי גאגא או ריהאנה. הפנים הייצוגיות של הפופ האמריקאי בעשור הזה הן דווקא גבריות, מסותתות בהרבה פחות חן, והרבה פחות מטופלות קוסמטית. נערות נשות, מלכות ונסיכות פופ כבר היו בשפע, עם כל הכבוד לתבשילים החדשים שמיילי, גאגא וריהאנה שמו על צלחת הפופ.

אבל סוני ג'ון מור, זה שמו מלידה של האמן המתקרא מקצועית סקרילקס, הוא באמת זן חדש של אמן. סרילקס מציע חיבור של סולן, מנהיג ודיג'יי, יוצר, איש עסקים ומותג, שאם אינו בדיוק הראשון מסוגו, הוא לבטח הראשון הכה מצליח מסחרית מסוגו. הוא יצרן להיטים פיכח, מפלצת כלכלית ושיווקית, ובגיל 26 הוא מכל בחינה אפשרית האמן של המאה ה-21. ספק אם המוזיקה שלו תעניין בני אדם מעבר לגיל 21 או אפילו 16, אבל זה לא העניין. סקרילקס הוא אמן מוכשר, חד, ממולח וממוקד. מיליוני הילדים שרוקדים איתו ואותו יכולים לטעות, אבל הדולרים שלהם קובעים.

ב-2012, סקרילקס היה הדיג'יי הכי רווחי בעולם, שני רק לטייסטו ההולנדי, עם רווחים של מעל 15 מיליון דולר שהושגו מכ-150 הופעות דיג'וא באותה שנה. המספרים האלו הופכים אותו לדיג'יי האמריקאי המצליח בכל הזמנים. חשוב מכך, כמפיק וכיוצר הוא בין האחראים, או האשמים העיקריים, בגל המטורף שכבש את הפופ האמריקאי, ושמכונה בשם edm, אלקטרוניק דאנס מיוזיק.

גזענות מוזיקלית

סקרילקס, שגדל בקליפורניה והיה חבר בלהקות הארד-קור, כולל אחת שהוציאה שני אלבומים די מצליחים, מנהל את קריירת הסולו שלו כבר שבע שנים. במהלך השנים הללו, הוא הספיק להיבנות ולפרוץ מאתר "מיי-ספייס" כשעוד היה רלוונטי להשקת קריירות (הארקטיק מאנקיז, לילי אלן), הוציא הרבה מיני-אלבומים, וכבר זכה בשישה פרסי גראמי. הוא נחשב כמי שהפך את הדאבסטפ על שורשיו הלונדוניים לבן בית במיינסטרים של הפופ האמריקאי. הוא נחשב בעבר לספק של צלילים יחסית קיצוניים לרחבות הריקודים ההמוניות, אבל עיקר יכולותיו קשורות למיזוגים ולהכלאות. לפני כמה שנים אמר ש"מוזיקת דאנס אלקטרונית יכולה להיות כ"כ הרבה דברים. אם אתה יכול לרקוד את זה, ואם זה עשוי באופן אלקטרוני, בעתיד זה יוכל להכיל כל דבר".

סקרילקס הוא זיקית מוזיקלית, ומסוגל להפוך כמעט כל חומר גלם סגנוני למשהו המנוני שילדים יזיזו אגנים, יניפו ידיים וישאגו איתו. הוא קומוניקטור חריף ודמגוג מוזיקה מצוין, ובזה אינו שונה בהרבה משלל מפיקי ואמני פופ ממולחים שקדמו לו. אבל התנהלותו שצמחה מאזורי הרוק והאלקטרוניקה האלטרנטיביים, בסיוע עבודת רשת מעולה, בניית הקהל, והצליל האגרסיבי שלו, הם השפה הבאמת חדשה של פופ העשור הזה, לטוב ולרע. אלבומו החדש אמנם לא נחת בהפתעה גמורה כמו, למשל, האחרון של ביונסה, אבל הידיעה על התממשותו קרתה רק אחרי שסקרילקס שחרר אפליקציה חדשה ובה 11 קבצים שהסתברו כחומרים החדשים שלו. זה אלבום בכורה ראשון לסופרסטאר של נוער שכבר לא ממש מתמקד באלבומים שלמים, ושעשה עד היום קריירה משגשגת מ"אי.פי.ז", אסופות של 3 עד 7 שירים בלבד. כך שלנחיתת אלבום הבכורה שלו יש משמעות מעבר לכל אלבום בכורה של אמן שגרתי אחר. והמשמעות היא שגם לסקרילקס חשוב להשתמש בכלי ההבעה הארוך-יחסית, ובעיקר, כנראה, למתג עצמו כשחקן לטווחים ארוכים שגוף עבודתו נצבר גם בפורמט הישן והכבר לא באמת חשוב כלכלית הזה.

עם צאת האלבום, הדגיש סקרילקס ש"מוזיקת דאנס נועדה להנאה ולא להרמת גבות. תפסיקו לקחת את עצמכם כל-כך ברצינות ולקטלג מוזיקה לסגנונות. אנשים שמגדירים אנשים לפי המוזיקה שהם שומעים הם גזענים". וכך האלבום הזה משייט בין מעט צלילים יותר הארד-קוריים שמזכירים את ראשית דרכו, לשיר הנושא שהוא המנון הנפת ידיים באוויר שמזעזע בדיוק כפי שהוא משכנע. צ'אנס דה ראפר מתארח בקטע היפ-הופ - דאבסטפ לא רע, ו-Ease My Mind יהפוך אולי ללהיט רדיו היסטרי בקיץ הקרוב, אבל כאן מובא בגרסה שמטופלת קרוב יותר למועדון מאשר לשדרני מיינסטרים. הקטע הכי טוב פה - Stranger, מזכיר אלקטרוניקה שבטית שימיה עתיקים כימי הפוסט-פאנק ומחברת בין הסצנות המחתרתיות של הפוסט-פאנק האלקטרוני בשפילד, אנגליה, בסוף שנות ה-70, לאלו של היפ-הופ עדכני בקליפורניה.

זה אלבום שריבוי הקולות השרים בו אינו מחבל באחידותו אלא מדגיש את התזזיתיות הסגנונית החביבה על סקריקלס. הוא נדמה כנטול בושה ועכבות, הוא נועז יותר מאשר, לדוגמה, דיג'יי על וסוחר להיטים מפולפל כדייוויד גואטה, ולמרות חושיו המעולים לחלקים מלודיים המוניים והמנוניים, הוא לא בהכרח נאמן לכתיבת שירים מסורתית של בתים ופזמונים.

המבקרים, כפי שעשו בנוגע לרוב המכריע של עבודותיו עד כה, לא אוהבים את האלבום החדש ומקטרגים על הרוקח המשוגע הזה, שקוסם לילדים באופנים שלמבוגרים כנראה מאד קשה להבין או לפענח. לטעמי, סקרילקס הרבה יותר חשוב ומעניין כיזם וכמאבחן של העדפות אצל הנוער מאשר כיוצר. מה שכמובן כלל לא שולל אפשרות שבעתיד יגיש עבודה אמנותית מופלאה ומלאת ערך ובעלת זכות קיום גם במנותק מהפופולריות ומהטרפת סביבה. בינתיים, מפעל הפופ המקורי והמשגשג שלו לא מגלה שום סימני עצירה או האטה, להיפך. אם זה טרם קרה, בקרוב תפגשו אותו אצל הילדים שלכם.