פער אקסלנס

"ואי שוויון לכל", ג' 22:00, "יס דוקו"

לא צריך להיות סוציאליסט גדול כדי לחוש אי-נוחות מול הסרט התיעודי המטריד הזה. הוא מטריד לא מפני שהוא מתאר מציאות דמיונית, חזיון אפוקליפטי של סוף העולם, אלא מפני שהוא מתאר מציאות מוכרת שרובנו מצקצקים בשפתיים למולה, אבל אף אחד מאיתנו לא חושב או מאמין שניתן לעשות משהו כדי לשנותה. לפעמים נדמה שההצלחה הגדולה ביותר של הקפיטליזם, שהפך בשנים האחרונות לפרוע, היא העובדה שהצליח להתקבע כמעין "מצב טבעי", שיטה בראשיתית שכל מי שמערער עליה מקבל כדוגמה לאלטרנטיבה יחידה את ברית המועצות של לפני כמה עשרות שנים.

הסרט הזה מראה שדווקא הכלכלה החופשית, בצורה שבה היא מתנהלת כיום, לקחה אותנו למקום שאינו רחוק משם כפי שהיינו רוצים להאמין. הנה קצת מספרים: המאיון העליון בארצות-הברית, כלומר, אחוז אחד בלבד מהאוכלוסייה, נהנה מכ-20% מהרווחים שמייצרת כלכלת ארצות-הברית, כאשר מספר הנהנים (באחוזים) הצטמצם פי שלושה מאז 1970. ומה דעתכם למשל על הנתון הבא: 400 האמריקנים העשירים ביותר "שווים" יותר מ-150 מיליון אמריקנים בעשירונים הנמוכים. מה שחשוב כאן לא פחות מהנתונים, הוא מקור המסר: לא ילד פרחים מבולבל בחולצה של צ'ה גווארה, אלא רוברט רייך, פרופסור בהרווא רד ובברקלי, יועץ לממשל האמריקני, שר העבודה בממשל קלינטון, או במילים אחרות: אחד שיודע.

האם הדוגמה של רייך בסרט רלוונטית גם לישראל? כנראה שכן: העובדה שילד שגדל במשפחה קשת-יום בעיירת פיתוח בדרום (סליחה על הדימוי הסטריאוטיפי) יכול ללמוד, להצטיין, להתקדם ולהגיע לכל מקום, הייתה אבן בניין חשובה ביצירתה של חברה בריאה יחסית. האמונה שהשיטה מעניקה אולי יתרונות לאחדים מאיתנו, אך בסך הכול הזדמנות וסיכוי לכל אחד, היא נשמת אפה של החברה. ערעור האמונה הזאת תערער את הסדר החברתי הקיים.

לפי "ואי שוויון לכל", פערים מתרחבים הם סרטן חברתי שסופו להמית את הגוף שמפתח אותו. בדרך-כלל מוצגת האלטרנטיבה כחיי דלות לכל. ייחודו של רייך הוא בכך שהוא מראה שגם מומחים ברמתו סבורים שניתן לתקן את פגמי השיטה מבפנים, במקום לזעוק "עולם ישן עדי יסוד נחריבה".