בחירות זה לא הכול

מה אפשר לעשות כאשר 820 מיליון בני אדם הולכים לקלפיות? לא ב-47 ארצות בעת ובעונה אחת, אלא בארץ אחת ויחידה? צריך לפחות לזקוף את האוזניים.

ומה אפשר לעשות כאשר ה-820 מיליון האלה באמת בוחרים. יש להם אופציות. לפעמים עשרות אופציות. הם בוחרים את מנהיגיהם הארציים ואת מנהיגיהם המחוזיים, את ציר הפרלמנט שלהם ואת ציר האסיפה המחוקקת שלהם. בריתות של מפלגות, מפלגות יחידות, רסיסי מפלגות, רסיסי-רסיסים מתדפקים על דלתותיהם, ומתחננים לתשומת לבם.

הם משתרכים בתורים ארוכים להחריד, לפעמים במשך שעות; הם מגיעים אל הקלפי ברגל, או באוטובוס רעוע, או בעגלה רתומה לתאו, מהלך קילומטרים מביתם. במקומות אחדים הם מסתכנים במארב קטלני של מאואיסטים, או של לוחמי חופש מזוינים אחרים.

מה לעשות, חוץ מאשר להשתאות, ולהתמלא הערצה. אכן, הודו. בשבוע הבא, בשבעה באפריל, היא מתחילה להצביע. מתחילה - מפני שההצבעה תסתיים רק חמישה שבועות אחר כך. (אני כותב על הבחירות האלה בהרחבה בעמודים 2 ו-3 של "גלובס הערב").

אבל בחירות, כל בחירות, בוודאי חגיגה עצומת ממדים כמו זה של הודו, מעניקות לנו הזדמנות להיזכר מה אין הן: הן כשלעצמן אינן מעניקות לנו דמוקרטיה. הן מעניקות את ההזדמנות לכונן דמוקרטיה. קובע הוא מה שקורה בין בחירות לבחירות: חמש שנים במקרה של הודו, ארבע שנים ברוב המקרים האחרים. בין בחירות לבחירות אנחנו מגלים אם הדמוקרטיה האלקטורלית היא גם דמוקרטיה מוסדית ותרבותית.

רוח של דמוקרטיה

כמובן, אנחנו מקווים שבחירות יניבו "ממשלה יציבה". אבל לפעמים נדמה לנו, שממשלה יציבה מחייבת הגבלה לפחות של חלק מן החירויות. אנחנו נוטים להתבלבל בין מכניזמים של דמוקרטיה ובין רוח של דמוקרטיה. את הרוח אין מחוקקים. רוח כזאת אפשרה לאנגליה להתפתח במרוצת הדורות ממלוכה כמעט-אבסולוטית לדמוקרטיה פרלמנטרית, מבלי שנכתבה בה אי פעם חוקה. בהיעדר רוח כזאת, צרפת כוננה חמש רפובליקות, שתי מלוכות ושתי קיסרויות במהלך 160 שנה, ומצאה את עצמה חוזרת ומתרסקת. רוח כזאת לא נשבה בגרמניה, באיטליה, בטורקיה, גם כאשר ניתנו חוקות דמוקרטיות למהדרין.

די לקרוא את חוקת 1936 של סטאלין (לא מוכרחים, אבל אפשר, http://tinyurl.com/stalin-law). היא מבטיחה חופש בחירה וחופש התארגנות, חופש ביטוי, חופש דתי וחופש אישי. ספק אם אי פעם נכתב מסמך יותר מטעה, יותר חסר שחר, מן החוקה ההיא. היא בישרה את הרודנות הברוטלית ביותר בדברי ימי האדם.

צ'רצ'יל צוטט עד זרא, "הדמוקרטיה היא צורת השלטון הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר". הוא היה גאון, ורק לגאונים אפשר לסלוח כיווץ כזה של האמת עד הגרעין הקשה של הגרעין הקשה. תפיסת הדמוקרטיה שלו נשאלה משלהי המאה ה-19, כאשר ההכרעות הפוליטיות היו נחלת מועדוני ג'נטלמנים, עם זכות בחירה מוגבלת. כאשר נלחם על חייו הפוליטיים, בקיץ 1945, במערכת הבחירות הראשונה זה עשר שנים, הוא הזהיר כי תוכניותיה החברתיות של מפלגת הלייבור יוליכו ל"שלטון הגסטאפו".

השטות הנבובה ההיא עלתה לו ביוקר. הוא נחל תבוסה איומה. מדינת הגסטאפו שהוא חזה לא הייתה אלא סוציאל-דמוקרטיה, שהעניקה רפואה חינם וחינוך חינם. היא גם הלאימה תעשיות, לרעת הכלכלה, אבל זה לא היה "גסטאפו". כאשר חזר לשלטון, שש שנים אחר כך, הוא לא העז לגעת לרעה ברפורמות של הלייבור. תפיסת הדמוקרטיה שלו אולי עמדה בעינה, אבל זו של רוב האחרים השתנתה מעיקרה.

"מיסטר ספיקר"

התמוטטות הקיסרות הבריטית הייתה זמן של שאילה מסיבית. "הדמוקרטיה של ווסטמינסטר" פרנסה ניסיונות חוקתיים מקו המשווה ועד ההימליה, מדרום הפאסיפי עד צפון האוקיאנוס ההודי. פרלמנטים רחוקים מאוד מינו "מיסטר ספיקר" (יושב ראש), והניחו פאה נוכרית על ראשו, במחווה של חיקוי ושל התבטלות. זה לא הספיק. דמוקרטיות פרלמנטריות באפריקה ובאסיה גוועו, או הופלו. בין המושבות הלא-לבנות של בריטניה, הדגם של ווסטמינסטר עומד על כנו, ללא הפרעה, רק בהודו, במלזיה ובכמה מדינות-איים באוקיאנוס ההודי ובים הקריבי.

בשום מקום לא השתיירה דמוקרטיה ליברלית. איך נגדיר אותה, בניגוד ללא-ליברלית? לתועלת הפישוט, לא-ליברלית היא זו המפרשת את הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב", נקודה; ליברלית היא זו המעמידה את הדמוקרטיה במבחן ההגנה על זכויות מיעוטיה. הלא-ליברלית רואה בניצחון בחירות רישיון מלא לאכוף את רצון המנצחים; הליברלית מצריכה מערכת משפט חזקה, הסכמה חברתית רחבה, דיאלוג.

טורקיה היא דמוקרטיה. עובדה, היא עורכת בחירות חופשיות פעם אחר פעם, כמו הבחירות המקומיות של תחילת השבוע. אבל היא אינה ליברלית. ממשלתה מקטבת ומרחיקה, מאיימת ומגבילה. נאום הניצחון של טאייפ ארדואן השבוע היה כמעט פשיסטי, שזור בהבטחות להיכנס ל"מאורותיהם" של יריביו, ולהעניש אותם על החטא החמור של התנגדותם לשלטונו המונופוליסטי.

בתי משפט שדה

המועמד לנצח בבחירות בהודו, נארנדרה מודי, איש הימין הנוקשה, משמיע הבטחות דומות להפליא. השבוע הוא הודיע שאם ירכיב את הממשלה הבאה (נדע לכל המוקדם ב-16 במאי, ואולי רק ביוני), הוא ישלח "פוליטיקאים מושחתים" לבתי משפט שדה, ויעניש אותם ללא רחם. רוח סמכותנית (= אוטוריטרית) נודפת ממנו, ותלויה ועומדת השאלה מה יעשה במיעוטים פוליטיים, אתניים ודתיים.

הדמוקרטיה הליברלית מתכרסמת גם במקומות אחרים. ישראל היא אחת מהן. חלקים מיוזמת חוק המשילות, המערכה נגד עמותות, ההתקפות היזומות של צוותי טוקבק על כותבים יחידים או על עיתונים משקפים את נסיגת "הרוח הדמוקרטית". גל הנגד הזה משקף קודם כול אכזבה. הדמוקרטיה הליברלית לא עמדה בציפיות.

אין מנוס מלהודות שהיא מתקשה לעמוד במבחני משבר, כאשר מתעורר הפיתוי לחפש לה חלופות. הנטייה הזו ניכרה השבוע בצרפת, עם העלייה הפנומנלית של הימין הקיצוני בבחירות המקומיות. באנגליה עולה לה כפורחת מפלגה לאומנית, אנטי-אירופית ושונאת מהגרים. כולן דמוקרטיות, אבל ברור למדי שלא להן התכוון וינסטון צ'רצ'יל.