לכל אחד, לא רק למבקרי מסעדות, יש מקומות כאלה, שהוא פשוט לא רוצה לספר עליהם לאף אחד. "עזוב, זה יהרוס את המקום", הוא שומע את הקול הפנימי שלו לוחש לו. יבואו כל מיני נאדות נפוחים, ובעלי הבית ירימו את האף ויקלקלו את האוכל ואת חוסר היחס הנהדר שלהם, אליך ואל כל השאר. בפעם הבאה שתבוא לכאן, אתה מזהיר את עצמך, ישבו כאן כל מיני ווייבערס מרמת אביב ג' ויתאמצו להגות בצורה נכונה את שמות המנות. או גרוע מזה, לא יתאמצו.
אבל אז אפילו קשה תפיסה כמוך נזכר שוב באיזה עידן הוא חי. עידן שבו אין יותר סודות, ואף אחד לא "ממציא" מקומות או "מגלה" אותם. הכול כבר התגלה, ואף אחד לא ממציא שום דבר. וחוץ מזה, אם לא תכתוב, איך הם בדיוק יתפרנסו?
חנן מרגילן, המסעדה הבוכרית הנהדרת בשכונת שפירא בדרום תל אביב, הייתה עד לרגע זה מקום כזה בשבילי. מתברר שאני נחלש. וגם צריך להתפרנס. נכון, כבר כתבו עליה קודם, לא אחד ולא שניים, אבל איכשהו נדמה שהיא חמקה מתחת לרדאר של רוב הסועדים המקצועיים. או שהם כאמור היו כאן פעם אחת והמשיכו הלאה. עובדה, בצהרי היום שבו ביקרנו כאן היה השולחן שלנו (ארבעה ג'מוסים מצולקי קרבות במיוחד) היחידי שלא נראה מקומי. קרי בוכרי.
כולנו כבר היינו כאן קודם, ולכן כבר ידענו מה לעשות. הזמנו סיבוב של צ'ייסרים (שלושים גרם בשפת המקום) של וודקה רוסקי סטנדרט, והתפללנו איש-איש בלבו לאלוהי הכולסטרול שיסלח לנו על מה שאנחנו עומדים להכניס לפה. למען האמת, רק אני התפללתי. שלושת רעיי לארוחה היו צעירים ממני בעשור או בשניים, תלוי מי, ולחלקם, אני חושד, יש משאלת מוות מסוימת. קצת סלטים להתחלה. למה לא, ירקות זה בריא. סלט בוכרי, סלט גרוזיני (האחד של עגבניות ובצל, בשני יש גם מלפפונים), חמוצים ובקבוק סודה משפחתי. א' ביקש גם מזגן. המלצרית לא הזיזה עין. וגם לא שמה ז...
אחרי השטויות של ההתחלה, שהיו כמובן מצוינות בפשטותן העניינית - שמן צמחי (מה פתאום שמן זית), חומץ (מה פתאום לימון) ומלח, המשכנו אל מה שלשמו התכנסנו - בצק ובשר. מאפים וכיסונים, שזה אותו דבר. פעם עם שמן ופעם בלי. פעם מטוגן ופעם מאודה. התחלנו עם ארבעה כיסוני מנטו מאודים. הדים סאם של הבוכרים, אם תרצו. אם תרצו, אני כותב, כי זה יותר טעים מאיזשהו דים סאם בישראל.
המילוי הורכב כמובן מהבשר הזול ביותר שאפשר להשיג, עם טונה של בצל ועם הרבה פלפל שחור. אלא שהבצק שעטף את כל הכבודה הזו היה כל-כך עדין ואוורירי, עד שלאיש לא היה אכפת מטיב המילוי. באיזשהו אופן זה אפילו יותר טעים ככה. המשכנו עם אותו מילוי ובערך אותו בצק, הפעם בדמות מרק דושפרה. הפעם לא היו גרגירי חומוס במרק הבשר הבוכרי הקלאסי הזה, וגם הדובדבנים החמוצים היבשים פוזרו במשורה, אבל המרק עצמו, על הקרפלעך הבוכריים העדינים שלו ועל ערמות עשבי התיבול שצפו בו, היה כל-כך טוב עד שלאיש לא היה אכפת.
עכשיו נחתו על השולחן, יחד עם עוד סיבוב רוסקי, ארבעה מאפי צ'יבורק מטוגנים ענקיים, מלאים שוב באותו מילוי. למי אכפת? לנו. אכפת לנו מאוד. אנחנו רוצים עוד. עוד מנטו. לא שהצ'יבורקי רע. הוא נהדר. אבל המנטו עוד יותר. סתם, אנחנו פשוט חזירים.
לכן גם לא עצרנו כאן. שתי צלחות אורז הגיעו. בחש - אורז עם בשר בקר ועם עשבי תיבול, ופלוב - אורז עם גזר וכבש. הפלוב תובל גם בזירעוני שומר. גן עדן. עוד וודקה. אוויר, אוויר. חובש, חובש.
רצינו גם קצת שקדי עגל ואולי איזה קבאב קטן. אבל כבר באמת לא היה מקום. גם את נקניק ההיספורטי - הקישקע של הבוכרים, ממולא בחלקי פנים, בשומן ובאורז רצינו. אבל אמרו שזה לוקח שעה. לא ידענו אם נחיה עוד שעה. אז ויתרנו. במקום קינוח לקחנו עוד סיבוב רוסקי.
בדרך החוצה ראינו שאצל הירקן ממול כל הירקות עולים שקל תשעים, או שתיים תשעים, הכי הרבה שלוש תשעים. בצהרי יום ראשון היו כאן רק כמה מהגרי עבודה. בחנות ממול פתחה איילת שקד מהבית היהודי את הלשכה הפרלמנטרית שלה.
חנן מרגילן
פרטים: מסילת ישרים 15 תל אביב, טל' 03-6873984; א'-ה' 11:00-23:00, שבת - מיציאת השבת עד חצות.
מחירים: מנטו - 5 שקלים לכיסון, סלט- 10, בחש - 25, פלוב - 25, דושפרה - 25, צ'יבורק - 9, 30 גרם רוסקי - 7.5 שקלים
השורה התחתונה: מצוין ושווה כל שקל
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
