גבר עומד בפינת רחוב סואן ומדבר בטלפון. הוא נראה קצת אבוד, אולי. קולו נשמע כמפציר בזמן שהוא מנסה לשכנע את מי שבצד השני לצאת לסוף שבוע יחד, "כבר מזמן לא עשינו את זה". השיחה החד-צדדית מתקדמת, ומתברר שהוא מדבר עם אמו. אך מן העבר השני עולים קולות בלתי אימהיים בעליל, שמנסים להדוף את השיחה האינטימית מהם והלאה. תעלומה.
עבודת הווידיאו-ארט של מאירו קואיזומי מוצגת בחלל הספרייה של גלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה בתל אביב, קומת ביניים, בין האולם העיקרי של הגלריה לקומה העליונה, הקטנה יותר. זהו גם לימבו סימבולי, שבו לכוד הדובר - שבהמשך הסרט מתברר כי אמו כבר הלכה לעולמה, והוא מנהל את שיחת הגעגועים עם קו שירות לקוחות, שאין לאנשיו מושג מה לעשות עם השיחה ההזויה. הרי אינם יכולים לספק את ה"שירות" שהוא מבקש.
הלימבו, בין עולם החיים והמתים, בין הטבעי והמצוי להזוי ולסוריאליסטי, הם תמצית אמנותו של הסופר היפני הנפלא הרוקי מורקמי. הבדידות הקיומית, התהומית, שעולה מהיצירה של קואיזומי, מהולה בייאוש ובאותה עת מצחיקה, צחוק מר של שותפות גורל. העבודה מוצגת במסגרת תערוכה קבוצתית שאצרה ד"ר אילת זהר, חוקרת תרבות חזותית וצילום ביפן ובמזרח אסיה, ומרצה בחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב.
בצעד בלתי שגרתי, זהר מותחת קו מחבר בין אמנות הסיפור ה"מורקמית" לאמנות עכשווית, יפנית, ישראלית ובינלאומית. כותרת התערוכה כורכת יחד מספר כותרים של הסופר, ברצף היוצר עודפות והזרה: "שני ירחים על החוף, ציפור מכנית ביער נורבגי:*הרוקי מורקאמי ואמנות עכשווית".
"עשיתי זאת כדי לנהוג בדרכו של מורקמי ולחבר את הבלתי מתחברים. אני רואה ברצף של שמות הספרים משהו שובב אפילו. מי שמכיר מורקמי יודע בדיוק במה מדובר, ומי שלא, אולי מרים גבה, מסתקרן".
- גם ביצירות שבחרת לתערוכה את מתחקה אחר העולם הייחודי שמורקמי בורא בספריו. העבודות שנבחרו נוצרו כמחוות של האמנים למורקמי?
"לאמנים אין שום קשר למורקמי; יש כאלה שלא קראו את ספריו מעולם. רוב העבודות בתערוכה לאו דווקא קשורות תמטית ליצירות של מורקמי, אלא אולי קשורות אסטרטגית - קיטוע וחיבור של דברים שאינם יושבים יחד, דימויים פנטסטיים לצד היומיומי. למשל בעבודתו של דרור בן-שלום מופיעות כנפי פרפרים קטועות, במיצב של אנדריאה חזן נראה חדר שרהיטיו כאילו נעלמו לתוך הקירות. בווידיאו-ארט נוסף של קואיזומי דמות הקמיקזה - הגיבור הנופל - שמסתובב בלב טוקיו מחוץ לתקופתו. חומרים שמתחברים בצורה לא קוהרנטית וכאילו לא שייכים לאותו עולם".
החיבור המעניין ביותר הוא זה שעומד בתשתית התערוכה - זהר בחרה טקסטים ספציפיים והצמידה אותם כך שכל אחת מהעבודות מתכתבת עם קטע ספרותי, ובו משפטים ופסקאות מודגשים במרקר צהוב. הקשר בן היצירה האמנותית והטקסט אינו מובן מאליו. הם אינם מתארים זה את זה כאיורים לספר, אלא נתפסים יותר כהד אסוציאטיבי.
"האקט האוצרותי הוא הפעולה המשמעותית ביותר כאן. כמובן, העבודות עומדות בפני עצמן, אבל הסמיכות בין טקסט לדימוי מעלה שאלות חדשות - טקסט בא מטריטוריה אחת ודימוי הוא מטריטוריה אחרת בתרבות שלנו. אבל דווקא במסורת של מזרח אסיה הטקסט הוא המשכו של הדימוי. אפילו הכתב הוא תחילתו של הקו, והצייר צריך לשלוט בכתיבה תמה כדי להגיע לשליטה ביד וברישום הקו", מתארת זהר באופן ציורי.
- מורקמי יוצר בכתיבתו דימויים עשירים, אבל הוא עושה זאת בשפה מאוד יבשה ודיווחית.
"אני רואה את זה כעדינות, שהיא מאוד מתאימה לסגנון היפני. הוא מעלה נושאים מאוד קשים, בעיקר עבור החברה היפנית. למשל הקולוניאליזם האכזרי באסיה; הוא כותב על זה באופן שנותן לקורא לחשוב על כך בלי לחוש מאוים, ולראות מה באמת יפן עוללה. למשל, 'קורות הציפור המכנית' עוסק בכיבוש במנצ'וריה, 'קפקא על החוף' - על הכיבוש בסין. והוא נוגע גם בתחלואי החברה כיום; 'אנדרגראונד', למשל, על התקפת הגז ברכבת התחתית בטוקיו. הוא נוקט גישה מאוד פוליטית, אבל הוא עושה את זה בלי אקדח לרקה".
- העבודות שלך, המוצגות גם הן בתערוכה, מצטנעות וכאילו רכות, מופיעות כמשק כנפי פרפר בחלק האחרון של הביקור.
"אני קודם כול אמנית, והפלירט שלי עם אוצרות בא ממקום שבו משהו נוגע בי ואני רואה את התהודה שלו אצל אמנים אחרים. מצד שני, כאוצרת אני מרגישה שהתחביר הוא שלי ומידת הצניעות מתאימה לעבודותיי האישיות - לא להגביר את הקול שלי מעבר למידה".
- איך בחרת את היצירות?
"כל אמן זה סיפור בפני עצמו. הנערות המרחפות של נצומי היאשי - ראיתי את העבודה בתערוכה בטוקיו, והיא ממש התלבשה לי על הדמויות של מורקמי, כמעט אחד לאחד. הקרנף על הכיסא של עסאם אבו -שקרה חיבר אותי למקרה של הרצח בגן החיות, שמופיע בסיפור על הנסיגה מסין".
החתולים שמעסיקים את מורקמי ונוכחים (או הולכים לאיבוד) כמעט בכל סיפור שלו, מופיעים בתערוכה בציור חתול שחור הצופה בחלון, אף הוא של עסאם אבו-שקרה, ובציורי חתולים כמעט בלתי נראים בציורי פריד אבו שקרה. ארנבי הענק בצילומיו המעובדים של טסוקו אמאדה נראים כמו זן פולש, שניזון מהטבע האורבני עד שיצא מפרופורציות. "זה בכלל קשור לרעידת האדמה בפוקושימה ולסכנה הגרעינית", מסבירה זהר, "אבל זה מתחבר לחרדה אנושית מהטבע, כמו ב'עיר החתולים'; הדרך שבה חיות חודרות למרקם האורבני".
התערוכה היא מעין מסע מזורז בין יצירות, לקסיקון של אסתטיקה חזותית ושל קינה תרבותית, מאת אחד הכותבים הגדולים בדורנו. כפי שמורקמי אינו מהסס לצלול לעולמות חשוכים, לחים ודלוחים, מעין שאול תחתיות הנמצאת במרחק נסיעה במעלית או ירידה לבאר ישנה בסיפוריו - כך גם התערוכה מתנוססת על קירות החלל המרשים בדרום רחוב הרצל. כשפותחים את הדלת הכבדה ונכנסים פנימה, קורץ לנו מהקיר המרוחק ציור דיו מרהיב, הנראה ממש כצילום נוף דרמטי בשחור-לבן. מלאכת מחשבת מדוקדקת של יונסאינג באיק, שבו היער והנחל מושכים ומאיימים כאחד. כל התבוננות מקרוב ביצירות מוסיפה לתחושת התלישות המרחפת על המציאות הקונקרטית, ומאיימת לשמוט את הקרקע מתחת לרגלינו היציבות.
זהר: "מורקמי נוגע בביזאריות ובבדידות קשה, וחושף ללא רחם גם את הפנטזיות ואת הסטיות. הוא מדבר על המחיר הכבד של דרישת הדייקנות היפנית הידועה, והפחד להיות אחר - הפחד לחיות - הצורך בקונפורמיות והבריחה לכל מיני דברים משונים. הוא רואה את שני הצדדים".
בתערוכה מציגים אמנים יפנים וישראלים, אך גם אמן מונגולי החי באירופה, אמנים מארצות הברית ומקוריאה. "ספריו של מורקמי מתורגמים ל38- שפות, ותיאורו נוגע גם לניאו-קפיטליזם של מי שחי בתל אביב", אומרת זהר. "גם קורא ישראלי שאין לו מושג על תרבות יפן ימצא מכנה משותף עם תיאור חיים של אנשים השבויים בתוך החלום הצרכני, כאילו אם יהיה לי עוד-ועוד-ועוד אז יהיה נהדר, ובפועל הדמויות סובלות ומתייסרות".
התערוכה מוצגת עד 31 במאי. גלריה Contemporary by Golconda, הרצל 117 תל אביב; שעות פתיחה: ב'-ה' 19:00-11:00, ו' 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00; .www.contemporary.co.il בשבת 12.4.14 ב-12:00, יתקיים שיח גלריה עם האוצרת.
מתוך התערוכה
מתוך התערוכה
מתוך התערוכה
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.