הפיליפינית הלאומית

"רוז פקטור", א' 22:45, ערוץ 2

לפני שניגש לנושא מהכיוון הציני, צריך להודות שיש כאן סיפור טוב: עובדת זרה, אחת כזאת שנמצאת כאן בתנאי ועל-תנאי, לסבית עם בת-זוג בוגדנית (לפחות לפי עדותה של רוז עצמה באחד מעיתוני סוף השבוע), סיפור חיים לא קל, מראה רחוק מזה שאנו נוטים לאמץ בשמחה אצל זמרות-כוכבות, במיוחד בעידן שבו הלוק חשוב מהקול. וכן, רוז הצליחה להוכיח שלפחות במקרה שלה, לוק וקול הם שני הפכים, ולא רק באופן שבו הם נכתבים.

עכשיו, אולי לא בציניות, אבל עם מעט פחות נאיביות: נמאס כבר מתוכניות "מטעם". קשה לי לראות בתוכנית על מנצחת העונה הראשונה של "אקס פקטור" בבחינת "תעודה", סביר יותר להניח שהיא נועדה להזכיר את העונה ההיא, ולכוון לעונה הבאה, זאת שתבוא עלינו לטובה, עם השופטים וההעמדה המושקעת ובר רפאלי והפופיק שזכה לחיקוי ב"ארץ נהדרת" של הזכיינית המתחרה וכל הג'אז הזה. זה לא שאני מבקש להעמיס את כל האג'נדה, לא רק של "רשת" אלא של ערוץ 2 כולו, על גבה השחוח של רוז, אבל זה מזכיר לי את סרטי "התעודה" שלפתע פתאום מפארים קריירה של זמר רק מפני שיימנה עם צוות השופטים בריאליטי הקרוב של הזכיין. זה מתחיל תמיד בקטן, ב"פלישה" של הריאליטי לתוך תוכנית האקטואליה שמשודרת מיד אחריה (כמו מסיבת הסיום של "מאסטר שף" שנמשכה בשידור חי, דוחקת את ענייני השעה הצידה, כי הרי שלום-שמלום, מה יכול להיות חשוב יותר מהפריים טיים של ערוץ 2)? וזה נגמר ברטרוספקטיבה עם רוז. האמת, לפחות במקרה שלה, הפרומו המתמשך הזה לפחות מבוסס על סיפור אמיתי.

בכל זאת מצחיק

"המטורפים", א' 21:45, "יס קומדי"

רגע אחרי שהסדרה הזאת עלתה, היה נדמה שהמבקרים (לא רק בארץ) מתחרים ביניהם מי ינעץ עוד סכין בגופתו המדממת של רובין ויליאמס, ש"המטורפים" אמורה להיות הקאמבק הגדול שלו. הנטייה הראשונה הייתה להסכים: ויליאמס הוא קומיקאי מהסוג הישן, כזה שכל הגוף שלו משתתף בבדיחה, משהו שהיה מצחיק פעם, אבל היום קצת מעייף. אלא שלאורך הסדרה הזאת, קורה לצופה משהו מוזר: היכולת של ויליאמס לצאת מכל מצב באמצעות מבט עצוב וחיוך, כובשת אותך בהדרגה, עד שפתאום הסיפור מתחיל להיות מעניין. אז אפרופו סיפור, ומאחר שאולי לא נשארתם כדי ללוות אותו עד כה: ויליאמס הוא אגדת קריאייטיב בתחום הפרסום, אלכוהוליסט משוקם, שמנהל את המחלקה שלו כאילו הוא עדיין שיכור, בעזרת ביתו המסורה וחבורה לא מספיק מוכשרת ומרוכזת בעצמה עד לזרא. זה נשמע נורא, אני יודע, אבל האמינו לי, אחרי שמתרגלים, זה מתחיל להצחיק ולהזכיר מדוע אהבנו כל-כך את ויליאמס לפני שני עשורים ומעלה.