מאוכזבים אך אוהבים: הפיקסיז עם אלבום גרוע אך עדיין חביב

בואו נדמיין את ג'ימי הנדריקס חוזר מהמתים בסוף שנות ה-90 ומקליט אלבום טרי לחלוטין. או את ג'ים מוריסון וריי מנזארק קמים לתחייה ומצטרפים לחברי ה-DOORS השורדים להקלטות חדשות. או שאפרו של קורט קוביין מתאחה והוא חוזר לעבוד עם נירוונה. או שג'ון פוגרטי, יבדל"א, מחליט לאחד את קרידנס קלירווטר רבייביל, הלהקה האמריקנית הכי מצליחה של סוף שנות ה-60, לעוד אלבום אחד. איך היינו מגיבים לאירועים שכאלה? כולם אמנים עילאיים שפעלו בטווח שנים קצר מאוד אבל הותירו עבודות מופת בעלות חיים והשפעה מאוד ארוכים. המקרה של הפיקסיז דומה ומעורר מחשבות, חלקן לא קלות, על האפשרות שאלבום חדש שלהם יהיה מסוגל בכלל להתקבל כפשוטו.

אלבום האולפן הראשון של הפיקסיז מזה 23 שנה מורכב בעצם משירים שהוקלטו לפני כשנתיים ויצאו במסגרת שלושה מיני-אלבומים, שאחרון שבהם שוחרר ממש עכשיו. למרבה השמחה, איש מחברי ההרכב המקורי לא מת, אבל אף אחד מהם גם לא נהנה מתהילת עולם בזמן אמת כמו הנדריקס, מוריסון וקוביין טרום הסתלקותם. ולכן, להבדיל ממקרי המתים, בגרותם האמנותית מעומתת תדיר עם נעוריהם. הפיקסיז התפרקו לפני 21 שנה, אחרי שבע שנים של פעילות שמצד אחד הניבה יחסית מעט מאוד חומר (אבל חומר פצצתי), ומצד שני הייתה חלק מההתפרצות הלבתית האחרונה של הרוק, שלא גועש מאז. הם התפרקו שנה לפני ההתאבדות של קוביין, שאתמול מלאו לה 20 שנה, והפיקסיז, שכה השפיעו עליו, היו בעצם להקת הרוק האמריקנית המשפיעה האחרונה באמת. ספק אם מישהו מאז עיצב כמותם את האופנים שבהם נכתבים מילים ולחנים ברוק, מוגשים כלית וקולית, נעטפים צלילית ומופקים מוזיקלית.

לא רק קוביין הרבה להודות בחשיבותם, כמעט ואין אמני רוק משמעותיים שלא משתמשים כך או אחרת במורשת הפיקסית. אפילו חברי רדיוהד, הלהקה הבריטית המשפיעה ביותר ברוק בעשורים האחרונים, גדלו עליהם והשתמשו באסתטיקה פיקסית בלהיטם הראשון - "קריפ". כשהפיקסיז התאחדו למסע ההופעות הראשון שלהם מאז התפרקו, בקאמבק שהחל ב-2004, סרט התעודה המזעזע בכנותו שהנציח אותו נקרא "רועש, שקט, רועש". נוסחת הבתים השקטים והפזמונים מחרישי האוזניים אומצה לא רק על-ידי אמני רוק כמו נירוונה אלא גם חלחלה להפקות להיטי פופ לכל דבר, ובכך הפיקסיז היו גם להקת הרוק האמריקאית הגדולה האחרונה שהייתה רלוונטית לאמנים שמחוץ לבית הגידול שלה. בזמן אמת, אמנם קם להם חוג די נרחב של אוהדים קנאים, אבל מעולם לא הפכו לכוכבי פופ או לאנשים אמידים. "רועש, שקט, רועש" הוא מהמסמכים הכי מכמירים שנוצרו לחיים הכה-לא-זוהרים של הרכב רוק מתבגר שעבר כבר את שיא ההתפוצצות היצירתית שלו, שרד מתחים בין-אישיים קשים, והבין שהמותג, הלהקה האם, חזק יותר מכל כוח יצירה והשפעה שלהם לחוד. אז בלק פרנסיס הסולן ניהל קריירת סולו סדירה, וגם שאר החברים עבדו, אבל המורשת של הפיקסיז, זו שלא עומעמה במאום בחלוף השנים, נפדתה כלכלית רק בסיבוב הקאמבק ההוא. הוא הביא להם הכנסות של כ-14 מיליון דולר, ומאז הם פעילים בדרכים פחות או יותר בעקביות.

הלהקה שרדה גם את פרישתה הסופית של קים דיל, שכבר שתי מחליפות גויסו במקומה והועזבו. כעת מאיישת את עמדת הבסיסטית פז לאנשטיין שגם תגיע איתם להופעתם ההיסטורית ביוני באצטדיון בלומפילד, אבל היא לא מנגנת בשירים החדשים.

בחירה בנעלי בית ישנות

את האלבום הפיק גיל נורתון הדגול. הוא אמנם לא סטיב אלביני, מגדולי מעצבי הצליל של הרוק לדורותיו, שעשה איתם את "סרפר רוזה", אלבום הבכורה החשוב ביותר ברוק ב-30 השנה האחרונות. אבל נורתון היה שם איתם מ"דוליטל" המופלא והלאה, וזו בחירה בנעלי בית ישנות, שאולי העדיפה ביטחון על פני ניסיונות והרפתקנות אבל היא בהחלט הגיונית. בכל מקרה, הבעיות באלבום החדש לא מתחילות ולא מסתיימות בהפקה הקורקטית שלו. חלק מהמבקרים כבר שחטו אותו, מאז זלג לרשת לפני כעשרה ימים. אני מודה שבמהלך ההאזנות האינטנסיביות נותרתי קרוע. הוא לא מתקרב בכלל לאלבומים הסדירים שלהם טרום הפירוק, ומצד שני, יש משהו בלתי נסבל באכזריות שבה המיני-אלבומים והחומר החדש של הפיקסיז מתקבלים.

המתופף דיוויד לאברינג סיפר שחברי הלהקה חשו כי לא יכלו להמשיך ולהופיע עד אין סוף ללא חומר חדש, וזה כמובן הגיוני. הבעיה הכי חמורה באלבום הזה היא שהוא אכן נשמע כמוצר שהנימוק הכי מוצק לקיומו הוא כלכלי. זה בסדר גמור. חלק מהשירים הכי גדולים בהיסטוריה נכתבו ממצוקה כלכלית אלא שאצל הפיקסיז, להקה שערכים כמו דמיון יצירתי, חירות מחשבה ואקספרסיביות חופשית הם אלו שהותירו את טביעות האצבעות האמנותיות הכי מובהקות שלה, ברגע שאלו נעלמים, נשארת רק המיומנות. ואז, כנראה, הולך ומצטמצם הפער האמנותי בין הרכב מכובד ועובד כמו פורינר שביקרו פה בחודש שעבר, לבין הרכב מכובד, מהולל, נדיר ועובד כמו הפיקסיז.

בשנות ה-80, הם עמדו בשני קטבים כמעט בלתי ניתנים לגישור של התרבות הפופולרית. היום אלו ואלו תרים את העולם במופעים מאד מספקים, אבל כבר לא באמת מאתגרים מחדש יצירתית. זה לא אומר שהחדש של הפיקסיז, ואוהדיהם כבר נחשפו לכמעט כל שיריו בשנה האחרונה, נשמע כפופ-רוק שגרתי ומהוקצע כמו של פורינר. זה כן אומר שהדם בוורידים נשאר בכל זמן ההאזנות באותן טמפרטורה ובאותה מהירות.

אני מודה שבהאזנה הראשונה התפעלתי כמעט מכל רעיון בגיטרות, מכל חצי-צעקה, מכל הרמוניה קולית שאיכשהו הדהדה את קים דיל שכבר איננה. אבל זו הרי ההתלהבות האוטומטית מהמורשת היקרה מפז של הפיקסיז, וזו הנוסטלגיה המשכרת ומשקרת, ואלו הנוכחויות הכה אהובות של השירה והגיטרות. כשמנסים לבחון את השירים החדשים כיחידות בפני עצמן, מסתבר שמקבץ החומרים אינו מאוד מוצלח. Silver Snail הוא פסיכדליה פיקסיז מצוינת. ל"סנייקס" יש לחן ממש טוב, ו"מגדלנה" היא בלדה פיקסיזית בהחלט הגונה. ופחות או יותר זהו. Blue Eyed Hexe איכשהו מזכיר את הצרחות המקפיאות והמרטיטות בו-זמנית של פרנק בלאק מפעם, ולאורך האלבום יש כמה הברקות גיטרתיות. אבל הפער בין התכולה שלו לבין ההשפעה הרגשית שלו הפוך ונדיר ומשונה.

בעוד חומרי הגלם כמעט ולא חורתים בי מאום, אני נהנה להקשיב להם גם הרבה אחרי שהבנתי שהשירים הללו לא יהפכו לפסקול חיים כמו עשרות קודמים של הלהקה. למה? משום שאכן, הנכס הכי משמעותי של מותג ה"פיקסיז" אינו רק מוזיקלי, צלילי, אמנותי, ערכי, אלא רגשי. ויש רק מותג אחד בעולם שמסוגל לקשור אותנו אל הנימים הפיקסאיות - המותג שלהם. ולכן, למרות שמבחינת חומרי הגלם, האסופה הזו ראויה לציון דל של 3 או 4, המעטפת מזכה אותה בציון יותר מכפול. ייתכן וסוקר אחר, אולי פחות מוטה, היה משפד את הפיקסיז ומרחיב על זילות למורשת, זלזול במוצר או בקהל ואי רלוונטיות טוטלית. לטעמי, גם אם זה אלבום גרוע, הלוואי וכל האלבומים הגרועים בעולם יהיו חביבים כמותו.