חייבים לדבר על ציפי לבני

מוכרחים לדבר על השרה ציפי לבני. לא כי היא כל-כך מעניינת, היא לא, מוכרחים לדבר על לבני כי בפיאסקו המדיני המתרחש לנגד עינינו היא הסיפור המדהים ביותר. מה זה מדהים, בלתי-נתפס ממש.

עזבו לרגע את רה"מ בנימין נתניהו וראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, זה לא שמישהו מהם הפתיע כאן. שניהם גילמו את התפקיד שיועד להם מלכתחילה: אבו-מאזן ואופיו קשה-העורף, ונתניהו המתעקש לרצות כל סגן-שר ו/או פעיל במועצת יש"ע.

הניחו גם למזכיר המדינה ג'ון קרי, אומלל שכמותו, שהאמין שגורלו יהיה שונה מגורלם האכזר של קודמיו האמריקאים, איש-איש וסגולותיו, איש-איש והמרורים שבלע. עזבו אותם והביטו בציפי לבני. מחזה לא קל, לעיתים מעורר רחמים.

נתחיל מהסוף: לבני לא רוצה לפרוש מהממשלה, ממש לא. בכל מאודה היא נאחזת כעת בכס שרת המשפטים, אותו כיסא שממנו זינקה לצמרת הפוליטיקה בישראל לפני עשור, ושאליו שבה כמוצאת שלל רב אחרי שכמעט נמוגה.

לבני היא פוליטיקאית בשקיעה, עתידה מאחוריה, ויתרת זמן קצובה לפניה. אשרי המאמין ש"התנועה" בראשותה (ככה קוראים לזה?) תתמודד כמפלגה עצמאית בבחירות הבאות, ותעבור את אחוז החסימה במתכונתו החדשה והמאיימת (שלושה אחוזים ורבע). בבחירות 2009 כשהובילה את קדימה, גרפה 28 מנדטים. כשהתמודדה ארבע שנים אחר-כך השיגה רק שישה. לפי הקצב הזה, אובדן 22 מנדטים בקדנציה, היא עלולה לסיים את הבחירות הבאות עם מינוס 16.

זה השיעור שלמדה לבני אחרי שנים של פספוסים, אכזבות וכישלונות: תשמרי על מה שיש לך ביד. כשקיבלה מנשיא המדינה מנדט להרכיב ממשלה נכשלה, כי האמינה שאם תלך לבחירות מצבה ישתפר, אז היא הלכה לבחירות, והפסידה.

אחרי בחירות 2009 העדיפה לשבת באופוזיציה, על-אף שנתניהו נאות לשלם לה מחירים מופקעים כדי שתסכים להיות שרת החוץ בממשלתו. אז היא הלכה לאופוזיציה והתרסקה. כעת, מודעת למצבה העגום בדעת-הקהל, לבני מעדיפה להמשיך ליצוק מים על ידיו של ראש-הממשלה ביודעה עד כמה אפרפרה ומדכדכת האפשרות השנייה.

אז עכשיו לבני בונה נראטיב. נוכח החורבות שנותרו מהפרויקט שבגינו ורק בגינו נכנסה לממשלה, לבני מנסחת כעת אליבי שיצדיק את הישארותה בקואליציה. וככה זה הולך: הפלסטינים אשמים, אבו מאזן לא הוכיח שהוא פרטנר, ונתניהו עבר מהפך אמיתי ובשל ללכת להסכם היסטורי - נימוקים לגיטימיים וסבירים שהיינו מצפים לשמוע מח"כ אופיר אקוניס או עו"ד יוסי כהן.

האוזניים מקשיבות להתפתלויותיה, בעודה מפטירה כי "להבא צריך לקיים יותר מפגשים עם הפלסטינים" (כעת, אחרי תשעה חודשים של ניהול מו"מ השתכנעה שכדי לשאת-ולתת עם הפלסטינים רצוי להיפגש איתם); ולנגד העיניים עולה דמותה של יושבת-ראש האופוזיציה בקדנציה הקודמת. ציפי לבני ההיא, שבנאומים ארסיים הצליפה בנתניהו על חדלונותיו, ובאהוד ברק על התבטלותו בפניו.

ככה זה בסוף - כל קדנציה והאהוד ברק שלה; האיש שבא משמאל, מצטרף לממשלת הימין "כדי לקדם את תהליך השלום", ומגלה שהוא בסה"כ פרשן עם רכב שרד. שמעון ("למען השלום") פרס היטיב לגלם את התפקיד הזה בממשלות אריאל שרון, ברק עשה זאת בממשלת נתניהו הקודמת, בנימין (פואד) בן-אליעזר ושלום שמחון עשו זאת תמיד.

עכשיו זה התור של לבני ושל השרים עמיר פרץ, יאיר לפיד, יעקב פרי, וכל שאר חיילי הקואליציה מ"התנועה" ומ"יש עתיד", שבפער בין ה"אני מאמין" שלהם למדיניות של הממשלה, אפילו נתניהו ואבו-מאזן יכולים להיכנס.

לבני רצתה פעם להיות ראשת-ממשלה, מה תגידו, היא גם כמעט הייתה. אבל אז המציאות הרימה את ראשה, ולבני נאלצה ללמוד לחיות עם מה שיש: במקום היומרה נותרה הפוליטיקה, במקום להיות ראשת-ממשלה היא נהייתה שלום שמחון.

הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10