לעשות הבדל

1. יצא ככה שהושיבו אותי לידו בארוחת ערב. בין סלט החסה העסיסי לנתחי הקבבים, שקענו בשיחה. הוא, ענק תרבות, ואני. דיברנו על הפרשות האקטואליות האחרונות, שבהן לא גילה בקיאות מופלאה, מנוטרל מהאנרגיות השליליות שרובנו צריכים להתבוסס בהן.

"אתה מבין כמה אתה בר-מזל? בעשייה שלך אתה משמח אנשים".

"לא", הוא ענה לי, "אני משמח את עצמי. ואם יש שני אנשים שאוהבים את זה, אז יש לי קהל".

במהלך השנים זימנה לי העבודה העיתונאית מפגשים עם הרבה מאוד דמויות מעולם העסקים, רק חלקן הטביעו חותם. אחרי הרבה מאוד שיחות כאלה קורה לך משהו. יכולת ההתבוננות שלך משתנה. אתה מתחיל לזהות דפוסים ביתר קלות, התובנות צפות.

הזירה העסקית משטיחה בהרבה דרכים את ההסתכלות שלך על העולם, אבל המבריקים שבתחום מעלים את העשייה לדרגת אומנות. להגיע לכלכלה מהמקום של הבנת המוטיבציות הרגשיות והפסיכולוגיות, יוצר קוד הפעלה אחר. הניסיון להביא ערכים משדה אחד לתוך שדה אחר עשוי לייצר חדשנות. זה יחלץ אותך מהגנריות של להביא עוד מאותו דבר.

בבית הספר למנהיגות בהרווארד מצאו שרוב המנהלים מתחילים לחשוב על החותם שישאירו רק לקראת סוף הכהונה שלהם. לעומתם, מנהלים שהתמקדו בטביעת האצבע הייחודית שדרכה ייזכרו - הצליחו יותר באופן מובהק.

כמו שהם יודעים לכתוב חזון לחברה, הם עושים את זה עבור עצמם. חזון אישי. הם באים עם חימוש מונחה מדויק. כמו טייס שנדרש לשליטה אווירית, הם ממקדים את הצלב על המטרות, ועושים הכול כדי לייצב אותו גם תחת איומי מזג אוויר או פעילות אויב. וזה לא התפקיד רם הדרג שיעשה את זה עבורם. אי אפשר לרקוח מורשת מהתפלשות במנת יתר של חשיבות עצמית.

2. כמה חומרי השראה הוזלפו טיפין טיפין לחיינו מתוך תמצית יצירתם של הוגים ויוצרים גדולים. כמה דימויים ניטעו במוחנו, רצים על מסך חיינו, אוסף של תמונות, רעיונות, שיעורים, לקחים, תובנות, הארות. כל מה שבזכותו אולי נצליח לסובב את הידית הנכונה בחיים. החיים שלי משתנים קצת אחרי כל ספר טוב שאני קוראת. אבל מה אנחנו יודעים באמת על מה שהתחולל בדרך לשם במוחו של היוצר? וירג'יניה וולף, למשל, כותבת ביומן שלה בנובמבר 1918 את מצוקתה הגדולה: "זו הרגשת אין אונים: איני מטביעה שום חותם. המרה השחורה פוחתת כשאני כותבת. למה איני רושמת את הדברים לעתים קרובות יותר? גאוותי אוסרת עליי. אני רוצה להיראות כהצלחה בעיני עצמי". חרדותיה לא היו לחינם. אולי הן הן היו הגנרטור ליצירות המופת שהפכו אותה לימים פורצת דרך.

3. לכולנו יש הרבה מורים רבי השראה שאחראים לאותם רגעים משני תודעה בהשתלשלות חיינו. לפעמים זה פשוט הבסיס הטקסטואלי הקנוני שאנו חוזרים אליו. האנשים שהפיחו בנו עונג בניסוח איזו אמת אוניברסלית קטנה וחדשה. לקחו אוסף של פרטים ובנו מהם תזה מקורית, עם לא מעט דמיון והעזה.

נכון שרובנו לא ניחנו ביכולת להמציא את הכתב, לתכנן את תעלות המים הרומיות והקתדרלות הגותיות, או לנסח את חוק כוח המשיכה. אבל זה לא אומר שרק אם תגרד את הגאונות של מרכס או פרויד תשאיר חותם בעולם.

אתה לא צריך מעמד ציבורי איקוני כדי לעשות את זה. לפעמים אלה פשוט האנשים סביבנו. יש לי חברה שהיא בית ספר לתחזוקת חברים, יש לה כישרון אגדי בתחום הזה. חברה אחרת ניחנה בטוב לב קיצוני ואכפתיות נדירה. היא יודעת להפוך את היום שלך לטוב יותר מעצם נוכחותה. אצל אמא שלי, למשל, המורשת היא אומנות הבישול. זה כתב היד שלה. זה הקול שלה.

הבעיה היא שלא פעם אנחנו חסרים את היכולת לראות את הכישרונות שטמונים בנו. אנחנו צריכים עין חיצונית חדה ואוהדת כדי להאיר את עינינו, להפוך את הכישרון הזה לקלף החזק שלנו, ואת חיינו לבעלי ציר עלילתי מוצק.

זה פשוט כמו שזה נשמע. אפילו יכולת קטנה אבל בלתי רגילה שמשנה את כללי המשחק, יכולה להפוך אותך למאסטר בתחומך. הכישרון לא מספיק. העולם לא יתגמל אותך על זה, אלא רק על תוצאות. הסוד הוא באימון. בחזרתיות שמקבעת את המיומנות הייחודית שלך.

4. בעולם שלפו*ת בציפורני השרירותיות, שבו הכול מאיים להתאיין ולהתחמצן במהירות, אנחנו רוצים משהו מעבר. לחלץ את עצמנו מגורל של הערת שוליים בחיים של האחרים. אם החיים לא גורמים לנו להרגיש ייחודיים וחד פעמיים, אז בשביל מה כל כאב הראש הזה?

אנחנו יכולים לעשות רק מה שצריך, ולחזור הביתה בשלום. יש אנשים שזה מספיק טוב בשבילם. אבל יש אחרים שלא. הם רוצים את האקסטרה. לא בשביל למצוא חן, אלא כדי להגשים את עצמם. קוראים לזה יצירת ערך. האקס פקטור. המשהו המסוים שמגדיר אותנו. הדבר הנוזלי והחמקמק שהופך אנשים מסוימים לכאלה שעושים הבדל.

5. בחיים המקצועיים הכרתי מקרוב איזו דאגה מקננת באנשים 'מה יכתבו עליי?, איך איחרט בזיכרון?, אני חייב להוציא ספר'. כל יצירה שואפת אל הנצח. זו אולי הסיבה שבישראל יוצאים כ-6,000 כותרי ספרים בשנה. אחרי שנפרוש לעולם שכולו אפטר פארטי יהיה לנו את המונומנט הזה שימשיך להדהד בשבילנו. הנצחה קטנה אך הכרחית, שתזעק את הוד קיומנו. היא בוקעת מחלצי הדחף להותיר חותם, להפוך לשם דבר.

6. כשאנחנו חושבים על המורשת שלנו, זה מחייב אותנו להתייחס לעשייה הנוכחית שלנו בהקשר רחב. אז איך תדע מה החותם שלך? זה לא יגיע אליך במשלוח בדואר, גם לא מבת קול משמים. זה המקום שבו הדבר שאתה הכי אוהב מתלכד עם מה שהפכת למומחיות. מומחיות שיוצרת ערך עבור אחרים. זה המצרך הנדיר שעשוי להפוך אותך לאגדה.

7. גם אם רובנו מונעים מהצורך הזה, אנחנו לא באמת קמים בבוקר ושואלים: איזה חותם נשאיר היום? אבל יום אחד, כשנהיה על טיפות הדלק האחרונות, בדרך החוצה, אולי כן נשאל: אז מה היה לנו פה?

חשבתי על זה במסיבה שחגגו לה בגיל 60. בשיא האירוע הקרינו על מסך גדול סרט שמגולל את עלילת חייה. ומה הסתבר? שהעינוגים הפכו את חייה למשתה אחד ארוך. וזהו, פחות או יותר. לא עלה מתוך התסריט אפילו פרט אחד שמסגיר איזושהי מורשת או טביעת אצבע ייחודית. אתם יודעים, מסוג הדברים שקורים לאנשים כשהם מוותרים על הערך המוסף שלהם. מתחשק להחזיק אותם ביד ולשאול: זהו? לא חבל?

או שאולי פשוט לפטר את התסריטאי.

vered-r@globes.co.il