"יודעת כמה פעמים קיבלתי מחמאות עם צביטה בישבן?"

בתחילת דרכה, כשניהלה את תיאטרון באר שבע, יצאה ציפי פינס לפגישה עם מנהל של חברת תפאורה. הם החלו במשא ומתן עסקי והיא ביקשה שיוריד במחיר.

"אם אוריד לך באלף דולר, את תפתחי כפתור?", הוא שאל אותה.

היא לא התבלבלה, פתחה מיד כפתור ושאלה אותו: "אם אפתח עוד אחד, תוריד לי בעוד אלף דולר?".

הוא נחנק.

חבל, היא אומרת היום, אבל הוא דווקא עצר בהנחה הראשונית.

לא תמיד מצליחה פינס לנצח את הסיטואציה. בפעם אחרת, בפגישה עם ועדת האיתור שחיפשה מנהל לפסטיבל ירושלים, היא הגיעה לסף דמעות. "נכנסתי לחדר, אחד מראשי הדירקטוריון לחץ לי את היד כשבידו השנייה החזיק סמרטוט רטוב", היא נזכרת. "הוא ביקש ממני לקחת את הסמרטוט: 'תנקי רגע את הכתם של הקפה על השולחן'".

- איך הגבת? כבר לא היית אז זוטרה שבאה משום מקום.

"לקחתי את הסמרטוט וניקיתי את השולחן. זה מפתיע אותך, נכון? זה לא מסתדר עם הדימוי שלי. אנשים לא יודעים עליי, אבל כשמעליבים אותי ככה שעוד שנייה אני בוכה מעלבון וכעס, אני משותקת. כל חדות הלשון נעלמת. אני שוב חוזרת להיות הילדה מכפר סבא, הבת להורים ניצולי השואה. רק כשאני יוצאת מהפגישה, אני אומרת לעצמי: 'הייתי צריכה להגיד לו ככה ולעשות ככה'. תסריט שלם בראש".

- הצרפתים קוראים להלקאה העצמית הזו 'חוכמת חדר מדרגות'.

"את יודעת כמה פעמים קיבלתי מחמאות מלוות בצביטה בישבן? לא פשוט היה להיות אישה בעולם של גברים. כמה פעמים הגעתי לפגישה וחשבו שאני המזכירה, היו אומרים לי שהם מחכים למנהל שלי. לא חשבתי ולא חלמתי שאגיע לאן שאגיע. נשים באותן שנים לא חשבו כל כך רחוק. הלכתי בדרך לא פשוטה, לא נורמלית. נכון שבסוף פילסתי לעצמי את הדרך, אבל היא תמיד הייתה קשה, עם הרבה כישלונות באמצע ומינויים שנמנעו ממני רק בגלל שאני אישה".

פינס שוחה היום מצוין במים העמוקים. כשהגיעה ב-93' לנהל את תיאטרון בית ליסין, הוא עוד היה קרוי מועדון, והיה בשליטת ההסתדרות. היא חתכה את חבל הטבור בתעוזה ובנחישות שכל כך מזוהים איתה, והפכה אותו לתיאטרון ציבורי, השני בגודלו אחרי הקאמרי, כשהתיאטרון הלאומי, הבימה, נדחק למקום השלישי.

- גם אתם הייתם בגירעון מתמשך של מעל 6 מיליון שקל עד לתוכנית ההבראה. למרות זאת, את נהנית משכר שנתי של 484 אלף שקל.

"אני עושה שני תפקידים וחוסכת בכך משכורת. אני מקבלת פחות ממנהל אגף בבית חולים בהדסה (מחייכת וכעבור שנייה מתלהטת), את יודעת מה, זו טענה פופוליסטית. מחפשים להאשים את המשכורת הזו או האחרת בגירעון. אני מביאה מעל 40 מיליון שקל בשנה, אז יכול להיות שמגיע לי? אני מקבלת פחות מדי בשביל מה שאני עושה, והשחקנים שדובר על שכרם הגבוה מביאים קהל. זו התנפלות גסת רוח שאני שומעת מהציבור ומהטוקבקיסטים. כשהיה צורך בתוכנית הבראה, הורדנו לכולם, כולל לי. גם אני עשיתי גזירות".

- על פי טבלאות שכר ופרסומים שונים: השחקנים הראשיים, הטאלנטים, דוגמת יונה אליאן וליאור אשכנזי, מרוויחים משכורות עתק. דובר על 60 אלף שקל לכל אחד.

"מאיפה את מביאה את הסכומים האלה? זה ממש לא כך. זה נורא תלוי במספר ההצגות. יש שחקנים שמקבלים 1,000 שקל להצגה ויש כאלה שמרוויחים 3,000, אז הם עושים 10 הצגות בחודש ומקבלים 30 אלף שקל שכר. זה יגיע ל-60 אלף אם יהיה להם 20 הצגות בחודש, ואז הם גם ייסעו בכל הארץ. אגב, לצאת להצגות מחוץ לתל אביב, זה לצאת בחמש מהבית ולחזור בשתיים בלילה".

- יש פער אדיר בין המשכורות של הטאלנטים שלך לשאר השחקנים בתיאטרון.

"יש פער. הקהל רוצה לראות אותם. הם מחזירים את זה בריבית דה ריבית. כשבנאדם אומר שהוא הלך לראות הצגה, שואלים אותו מי שיחק שם. הטאלנטים נולדו בטלוויזיה, וכולם רוצים לראות את השחקנים האהובים עליהם. הדבר הזה גם מכתיב את עולם התיאטרון.

"להגיד לך שזה תמיד טוב? לא. חד משמעית לא. אחד הדברים הלא טובים שעשיתי זה שפתחתי את הנושא של החוזים האישיים עם שחקנים, אבל לא הייתה לי ברירה, הייתי צריכה לתת פייט מול המתחרים. אלא שאז המפלצת נהייתה רעבה, הגולם קם על יוצרו".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר בסטימצקי