עממיות אמיתיות

"עממיות", ב' 22:30, ערוץ 2

זו הפעם השלישית העונה שאני כותב על הסדרה של נאור ציון. בפעם הראשונה עשיתי זאת לקראת שידור הפרק הראשון שלה, אז התרשמתי שהסדרה אמנם רחוקה מלהיות מופתית, אך גם לא מתיימרת להיות כזאת, ומכל מקום, עדיין מדובר בסיטקום חביב ואפקטיבי.

הפעם השנייה הייתה כשהחל גל הביקורת הגדול נגדה כשרוב הקולגות שלי, שמעולם לא נטו חסד לנאור ציון, הסתערו עליה כאילו נמצא סוף-סוף האשם בפער העדתי והחברתי בישראל. חשבתי שהם מגזימים: התחושה שלי הייתה שציון פשוט תיאר מציאות שאולי לא נעמה לעיניהם.

את החותמת קיבלתי ברביעי האחרון כשישבתי באחת המסעדות הלוהטות בתל-אביב (בדרך-כלל אני לא נוטה להיות אופנתי כל-כך, אבל מדובר היה בעבודה). מה שהתנהל על הבר, היה יכול פשוט להצטלם, כמעט ללא עריכה, לסדרה של ציון: 70% נשים שנראו כאילו גזרו אותן מהקטלוג של הסדרה, 30% גברים שנראו מרשימים בהרבה כשהם עומדים על הארנק שלהם ודינמיקה של צ'ייסרים שבמסגרתה הברמנים עובדים יותר כנערים-שליחים ופחות כמוזגים, כשבכל רגע ניגש מי מהם לאחת הגברות שעל הבר, מצביע על האדון ששלח את המשקה, ומשם - זה בידיהם.

לא נולדתי אתמול וצפונותיה של העיר הגדולה נהירים לי היטב, אבל בכל זאת, משהו בדינמיקה הגלויה הזאת הצליח להדהים אותי: האוכל המעולה היה רק תירוץ כשמסביבי באו כולם, כנראה, כדי "לעבוד". מאחר ש"עממיות" נמצאת איתנו רק כמה חודשים, אין סיכוי שהמציאות חיקתה את הסדרה, ולפיכך אין לי אלא להסיק שציון חד העין, זיהה שוב פיסת מציאות לפני מבקריו. הביקורת עליו, בהקשר הזה, היא ביקורת נגד החיים. ממש כך.

ג'ון טרבולטה חמור

"גריז", ב' 23:32, "יס 1"

בזמן האחרון אני נתקל בלא מעט שידורים של הסרט הזה, אחד הסרטים המוזיקליים המצליחים בהיסטוריה שבאופן מפתיע, עדיין לא נס ליחו. דני וסנדי (ג'ון טרבולטה ואוליביה ניוטון ג'ון), בתפקיד זוג הנאהבים משנות ה-50 (הסרט הופק ב-1979, אבל מתאר את שנות ה-50, כך שבשידורים החוזרים יש מעין "רטרו בתוך רטרו"), עדיין מרשימים, מירוצי המכוניות ותחרויות הריקודים מצליחים עדיין לשעשע אותי, והמוזיקה נותרה חביבה להפליא, עד שמצאתי את עצמי מפזם בסלון, כמנהג הימים ההם: "טל מי מור, טל מי מור - ג'ון טרבולטה חמור". מומלץ לזוגות ותיקים שרוצים לשחזר משהו מאווירת הסלואו הראשון שלהם.