דיתה ברוניצקי קצת במצוקה. נראה לה שהיא חוטאת לנימוס כאשר היא פורשת מהשיחה לטובת הצפצופים האין-סופיים של המיילים הנוחתים בתיבת הדואר שלה. "עסקה", היא אומרת בטון מתנצל, ומנועה מלפרט. יהודה, בעלה ושותפה כבר חמישים שנים לייסוד אורמת ולניהולה, מנווט את השיחה עד שהיא מתפנה וחוזרת לראיון המשותף.
למחרת אקרא שהייתי עדה לשלבים אחרונים של מכירת הפרויקט הסולארי הפוטו וולטאי של החברה Heber שבקליפורניה, תמורת קצת יותר מ-35 מיליון דולרים. בסוף אותו השבוע גם יצא לדרך ונחתמו הסכמי המימון של פרויקט אחר שאורמת שותפה לו: פרויקט גיאותרמי - תחום העיסוק העיקרי של החברה - באינדונזיה, לאספקת 330 מגוואט. אורמת, השותפה בו ב-13%, גם תספק ציוד בכ-250 מיליון דולרים.
מכאן שמי שכבר נושאת את התואר "המנכ"לית הפורשת" של אורמת רחוקה מלנוח בשקט בחודשים האחרונים בתפקיד. להפך, היא עובדת בהספק מלא של הטורבינות - אם נשאל ביטוי מתחום העיסוק של החברה - וכאשר היא נדרשת לשאלה מה היא ויהודה, המנהל הטכנולוגי של החברה (ששימש גם כיושב הראש עד שרשות ניירות ערך התנגדה למשפחתיות היתר בבעל ואישה המכהנים כיושב ראש וכמנכ"ל של חברה ציבורית), שעומדים לפרוש יחדיו, יעשו לאחר הפרישה, היא צוחקת ואומרת, "נצטרך להמציא מה לעשות". ליוזמת BTI, אנשי עסקים ישראלים ופלסטינים למען פתרון של שתי מדינות לשני עמים, הם כבר הצטרפו (ראו מסגרת בהמשך).
הם פורשים יחד, יהודה ויהודית, המכונה בפי כול דיתה. הוא בן 79 והיא בת 72. היא תשמש כיו"ר אורמת, במקומו של ישי דוידי מקרן פימי, ויחד עם בעלה הם יכהנו בוועד האקזקוטיבי של החברה. אבל יש חמיצות מסוימת באקורד הסיום של הניהול המשותף. מפעל החיים הוותיק שלהם בעצם כבר לא בדיוק שלהם, הם עדיין נושאים חוב לא מבוטל לבנק הפועלים, ואת הממלכה שרצו להוריש לבנם יורם - שיעבור מתפקידו כמנהל התפעול של אורמת כולה, לשמש כיו"ר החברה הבת אורמת טכנולוגיות - הצליחו להעביר רק באופן חלקי.
בתודעה הישראלית אורמת היא מפעל מפואר של אנרגיה ירוקה, הקשור קשר בל יינתק למייסדים, אליכם. אבל למעשה אתם פורשים מהחברה כשהיא כבר איננה בשליטתכם, ואחזקתכם בה הולכת ופוחתת.
דיתה: "אנחנו בשליטה משותפת (עם קרן פימי), אבל ההסכם אומר שאנחנו נשארים בשליטה גם כשהאחוזים שלנו יורדים. השותפים שיש לנו היום הם שותפים שאנחנו עובדים איתם בהרמוניה. הפרישה שלנו נובעת מגיל, ואינה שייכת לשותפים או לשיעור האחזקה. מגיע הגיל שבו אדם צריך להגיד עשיתי וצריך לתת לצעירים ליצור ולחדש, וזה הזמן לעשות את זה. ואנחנו לא עוזבים את החברה אלא נשארים בעלי מניות ובעלי תפקידים ניהוליים".
היו לכם תוכניות אחרות לגבי הבן; הכתרתם אותו למנכ"ל הבא אחרייך, רציתם שיוביל את החברה, וזה לא קרה.
"ברגע שעשינו את הסכם השליטה המשותפת עם פימי, נקבע שאחד הצדדים קובע את היושב ראש והצד השני את המנכ"ל. ליושב ראש יש כוח השפעה גדול מאוד על האסטרטגיה של החברה ועל כיווני התפתחותה. לא בכדי נקבע שניתן לבחור אחד משני התפקידים".
- הוא לא מאוכזב?
"לא. בתקופה שבה חשבנו על מינויו למנכ"ל, בכלל לא חשבנו על הפרדה בין תפקיד היושב ראש והמנכ"ל. היום חוק החברות מחייב הפרדה ברורה בין התפקידים. צריך גם לזכור שהוא יהיה יושב ראש פעיל, בשונה מגילון בק (יושב הראש מטעם פימי המכהן כעת בתפקיד), שהוא יושב ראש לא פעיל".
- היו לכם חששות לגבי השותפות עם פימי, ונדרש זמן לנסח את הסכם השליטה. מה גם שפימי ידועה כקרן מאוד אקטיבית בחברות שהיא נכנסת אליהן.
"זה נכון שמי שבמשך כל חייו עבד בלי שותפים צריך ללמוד לחיות עם שותפים. זה תהליך שמוביל אותו הרציו: הסיטואציה היא כזאת שאין מנוס מלהכניס שותף. ברגע שזה עבר ברציו, הרגש מגיע קצת אחר כך".
כצמן יוצא, פימי נכנסת
האם ייתכן שהרציו עבד פחות אז, ב-2007, במאבק השליטה היצרי שניהלו המייסדים בחיים כצמן? תלוי כמובן את מי שואלים. היו אלה ימי הזוהר של אורמת, עם שיפור משמעותי בהכנסות וברווחיות, כאשר גזית גלוב (היום נורסטאר) בשליטת כצמן ודורי סגל, רכשה מניות בהיקף של למעלה ממיליארד שקל. הזוג ברוניצקי, בתגובה, לקחו מבנק הפועלים הלוואת ענק של כמעט 600 מיליון שקל, כדי לרכוש בעצמם מניות של החברה ולבצר את מעמדם, ותוך כדי כך שעבדו לטובת הבנק את מניותיהם באורמת. כאשר הגיע מועד התחלת הפירעון, הברוניצקים נאלצו למכור חלק ממניותיהם ולהכניס לגרעין השליטה את קרן פימי, שכבר אספה קודם לכן כ-10% ממניות אורמת, שכן כבר זיהתה הן את אפשרויות ההשבחה הגלומות בחברה והן את העובדה שאם הברוניצקים לא רוצים לאבד את החברה לטובת הבנק, הם ייאלצו להכניס שותף. וכך, ב-2012 נחתם הסכם שליטה בין משפחת ברוניצקי לקרן פימי, כאשר הקרן היא בעלת האחזקה הגדולה יותר - כ-25%, ואילו חלקם של הברוניצקים הולך ומתכווץ, וכיום הוא עומד על פחות מ-17%.
לאחר העסקה שבה מכרו הברוניצקים כ-12% מהמניות לפימי, עמד חובם לבנק הפועלים על 180 מיליון שקל. וכעת, לאור העסקות האחרונות, כנראה, וגם מפני שברבעונים האחרונים החברה יודעת עדנה ודוחות הרבעון הרביעי של 2013, לדוגמה, הפתיעו את האנליסטים לטובה, מחיר המניה עלה ובכך גרם לברוניצקים לעוד קצת "אקזיט" מאורמת: מניותיהם של הברונצקים מופקדות אצל ברוקר המונחה לפעול כ"טייס אוטומטי", ובכל פעם שהמניה עולה מעל שער מסוים - למכור עוד מניות. בסוף השבוע שעבר נמכרו מניות ב-36 מיליון שקל, ובסך-הכול הצליחו להוריד את חובם לבנק הפועלים לפחות מ-100 מיליון שקל.
כצמן יצא גם הוא חבוט מהסיפור. את המניות קנה במחיר גבוה שלא חזר על עצמו, מכר את הרוב במחירים נמוכים יותר (חלק לפימי), נשאר עם קצת יותר מ-7% מהחברה, ועכשיו הוא מחכה שפימי תשביח את החברה ושמחיר מניותיו יעלה, ואז ימכור.
- במבט לאחור, הצעד שעשיתם, ההלוואה הגדולה שאחר כך חייבה אתכם להכניס את פימי, שותף בכיר מכם באחזקות, היה הגנה על הבית או טעות?
דיתה: "כנראה לעולם לא נדע אם זו הייתה טעות או לא. בהבנת התמונה כפי שהבנו אותה אז, אני חושבת שזה היה מהלך נכון".
יהודה: "אז הסימנים היו כאלה שאולי אוטוטו יעשו מהמפעל אולם חתונות כמו בדרום תל אביב, כי נדל"ניסט, מה הוא רוצה? נדל"ן. אני לא יודע אם זה היה נכון, אבל זו הייתה ההרגשה שלי. מאז החברה הכפילה את עצמה, ועכשיו לא חשוב מה יקרה, החברה בגודל ובחוזק כזה שאולם חתונות כבר לא יעשו ממנה. את זה השגנו, וזה דבר גדול בשבילנו".
- ועכשיו יש לכם שותף; איך השתנו החיים וקבלת ההחלטות מאז כניסת פימי?
יהודה: "אפילו לפני שהיינו חברה ציבורית חיפשנו אנשים להתייעץ איתם, בכל התחומים. וגם כשהפכנו לחברה ציבורית, במועצת המנהלים הראשונה שלנו היו אנשים לא פשוטים. מהבחינה הזאת השותפות איננה משהו דרסטי. יש לאנשים סגנון יותר יפה או פחות יפה, אבל אם המטרה היא משותפת, או לפחות חופפת, אז הצד הרציונלי גובר, ואי-אפשר להגיד שפימי לא חברה רציונלית".
דיתה: "נכון שכאשר לא היה לנו שותף לשליטה אפשר היה לקבל החלטות סביב השולחן בלי להכין ניירות. כשיש שותף מכינים ניירות, וכשמכינים ניירות זה מכניס סדר במחשבות, וזה לא תמיד רע. אני לא רואה משהו מהותי שנעשה אחרת בחברה מאז כניסת פימי, אבל קבלת ההחלטות נעשית בצורה יותר מתודית".
- אי-אפשר להתעלם מכך שהתוצאות הלכו והשתפרו מאז כניסת פימי, ובשוק מייחסים זאת לכישרונות הניהול של הקרן.
שניהם צוחקים. "בתעשייה כמו שלנו, בשנה לא משתפרות תוצאות", אומרת דיתה. "קבועי הזמן ארוכים הרבה יותר. התוצאות השתפרו פשוט בזכות העובדה שמחקנו השקעה שהסבה הרבה הפסדים, נורת' ברולי, ועשינו פרויקטים טובים. את מקגינס הילס, תחנת כוח גיאותרמית בנבדה, שגמרנו לבנות לפני שנה, התחלנו שלוש שנים לפני כניסת פימי, ואת קמפבל (גם היא תחנת כוח גיאותרמית בנבדה) התחלנו שנתיים לפני כניסתם.
"פרויקט גיאותרמי טיפוסי מניב תוצאות בתוך כחמש שנים, וההזמנות שביצענו בשנה האחרונה הן הזמנות שהתקבלו לפני הכניסה שלהם. יכול להיות שנראה את התוצאות של הכניסה שלהם בעוד שלוש שנים".
"נשמח להוריד הילוך"
הזוגיות האישית והעסקית של הברוניצקים היא מהתופעות היותר נדירות בעולם העסקים הישראלי. יהודה אומר שסוד ההצלחה התחיל בגעגועים: "בתחילת הדרך, הייתי צריך גם למכור וגם להפעיל, והייתי נוסע או בכובע של איש מכירות או בכובע של טכנאי, להפעיל את הציוד. עוד לא היו לנו תחנות, הייתי נוסע לדפוק אצל הקליינטים בדלת, ומחירי הטיסה היו כל-כך גבוהים, שהייתי נוסע לחודש-חודשיים. אז היינו מתגעגעים זה לזה, ובכל פעם שהיינו נפגשים הייתה שמחה. זה הצד הלא רציונלי. ותוך כדי זה דיתה גדלה בכל פעם, בכל פעם היה לה מה לעשות, והייתה לנו חלוקת עבודה וידענו מה כל אחד עושה".
דיתה: "אני חושבת שזה עבד טוב בגלל האישיות של יהודה ולא בגלל האישיות שלי. כי כדי שאפשר יהיה לעבוד בצוות, צריכה להיות הערכה הדדית בין אנשי הצוות ופרגון. ויהודה נתן לי את שני הדברים".
- ויורם גדל בתוך החברה? היה מסתובב פה כילד?
דיתה: "ההחלטה שלו להצטרף לאורמת הייתה החלטה של איש בוגר, לא של ילד, אבל הילדים אכן גדלו לתוך אורמת (מלבד יורם יש עוד בן ובת). כשהמטפלת הייתה צריכה ללכת הביתה, ואני עוד לא יכולתי לחזור, הם באו לכאן. הילדות שלהם בהחלט שזורה באורמת. אורמת הייתה בבית, בחוץ, על שולחן המשפחה".
- ועכשיו, אף שתישארו פעילים במידה מסוימת, אתם נפרדים מהחברה.
"זה יהיה שינוי אורח חיים. נשמח להוריד הילוך. זה כבר התחיל בכל זאת להכביד, העבודה כאן היא באמת מסביב לשעון. את יודעת כמה שנים אני מתכננת את זה? אמרתי לעצמי מזמן שאני לא אגיע למצב שאחרים ירגישו שהראש שלי כבר לא עובד כל-כך טוב ואני עדיין נאחזת בכיסא. היה לי חשוב לפרוש לפני שזה קורה. הייתי עוזבת קודם, אבל חייבו אותי חוזית (בהסכם עם פימי) להישאר יותר זמן ממה שהתכוונתי.
"זו ודאי פרידה מאורח חיים שאהבנו, אבל יש גם מקום לבוא ולהגיד, יש עוד דברים בחיים, אפשר לקרוא ספר, לראות הצגה, לצאת לטיול. וצריך לזכור שעדיין נהיה עסוקים כאן. יש לנו חברים שמספרים לנו שמאז הפרישה הם לא עושים כלום. אנחנו לא נהיה במצב הזה".
*** הידיעה המלאה- במוסף G של "גלובס"