איך משפיעה מדיניות החוץ של ארה"ב על העולם כולו?

ענווה אינה מביאה איש לבית הלבן, או בעצם לאיזושהי כהונה פוליטית בכירה. ג'ון קנדי, ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן וברק אובמה היו זקוקים לדרגות ניכרות של חוצפה, כדי להניח את התאמתם למשרה ההיא. איש מהם כנראה לא חשב, ובוודאי לא נתן פומבי למה שחשב ואמר הארי טרומן, כאשר נשמטה עליו פתאום אדרתו הכבדה של פרנקלין רוזוולט, במארס 1945: "אני מרגיש כמו נפלו עליי הירח, גרמי השמיים וכל כוכבי הלכת, אל תצפו ממני ליותר מדי".

הרבה שנים עברו, והרבה חוכמה הצטברה לאחר מעשה, לפני שהיסטוריונים עמדו על גדולת נשיאותו של טרומן, בייחוד בעניינים בין לאומיים. הוא הציב את החומות, שהגנו על הדמוקרטיות המערביות בימי המלחמה הקרה. הוא קבע כללים של עשה ואל-תעשה, שעמדו על מכונם, פחות או יותר, עד התמוטטות הקומוניזם באירופה. השכל הישר שלו, שהיה מעוגן בידע היסטורי הרבה יותר גדול ממה שהניחו בני זמנו, העמיד את המערב על חומרת האיומים לשלומו, מבלי לדחוף אותו למלחמת גוג ומגוג.

טרומן היה מבורך בענווה, והקיף את עצמו ביועצים הטובים ביותר. לכהונת מזכיר המדינה הוא מינה תחילה את הפוליטיקאי החריף ביותר של זמנו, אחר כך את הגנרל החשוב ביותר של זמנו, ולבסוף את הדיפלומט המעמיק ביותר של זמנו. הוא אפילו היה מוכן לרדת בדרגה, ולחזור ולכהן כסגן נשיא לאחר הבחירות הבאות. כמעט בעל כורחו הוא חזר והתמודד, ובזכות אומץ לב נדיר (והודות לשאננותם של יריביו) הוא חזר ונבחר.

איש מיורשי טרומן לא היה עניו כהארי. הם נטו להביא אל הבית הלבן את אנשי שלומם, או שלום מפלגתם, או את לוחכי פנכתם. היו יוצאים מן הכלל, אבל הם היו מקריים, והם נטו להעיד על הכלל. נשיאים, שניסיונם הקודם היה מוגבל לענייני פנים מובהקים, טענו להבנה גדולה של ענייני חוץ. לביל קלינטון, מושל מדינה דרומית קטנה בעשר השנים שקדמו לנשיאותו, מיוחסת האמירה "אני אהיה היועץ של עצמי לענייני ביטחון לאומי".

השנה הראשונה של נשיאותו הפכה לפצצה מתקתקת, והוא נאלץ לפטר את ראש הסגל שלו (חבר אישי, שניהל לפני כן חברת חשמל מקומית) ואת שר ההגנה שלו. למזלו, אמריקה הייתה "מעצמת העל היחידה", והיה קשה לטעות טעויות חמורות. אבל גם כך הוא טעה, לפעמים באופן טראגי. אנחנו מציינים עכשיו את יום השנה ה-20 לרצח העם ברואנדה, שקרוב למיליון בני אדם נשחטו בו. הוא לא נקף אצבע. כיוצא בזה, נדרשו לו שנתיים להתערב בבוסניה, כדי למנוע רצח עם. בין רואנדה ובין בוסניה, הוא התנדב להצדיק את הטבח הגדול שעשו הרוסים בצ'צ'ניה.

טעויות קלינטון בימי נשיאותו הראשונים מחווירות לעומת טעויות קנדי; ואלה גם אלה מחווירות לעומת מה שעולל בוש הבן לארצו. האחרון דווקא האזין ליועצים כבדי ראש, אבל לרוע המזל לא ליועצים הנכונים. אחד מהם, מזכיר המדינה קולין פאוול, ניסה לצנן את התלהבותו לצאת למלחמות קודש. לשווא. את מחיר הימים ההם משלמת אמריקה עד עצם היום הזה.

לא מנצ'ורי ולא קניאתי

ברק אובמה בא לבית הלבן עם דעות מגובשות למדי על העולם. הן היו מעוגנות באידיאולוגיה פחות ממה שטענו מבקריו. הוא אמנם הושפע בנעוריו הפוליטיים מביקורת שמאלית רדיקלית על אמריקה ועל המערב, אבל כהונתו לימדה אותנו שהוא נטה כמעט תמיד אל המרכז, והחשיב פרגמטיות על פני נאמנות לרעיונות מופשטים.

עמדו על טעותם מי שחשבו שהוא יפרק את ארצות הברית מנשקה, ויסגל לה פציפיזם חסוד. בימין הקיצוני באמריקה, ואצל בני דמותו בארץ, אמנם מתהלכות תיאוריות קונספירציה מסמרות שיער על "חוסיין אובמה", אבל הוא שהרחיב את המלחמה החשאית בטרור, והכניס את המזל"טים לשימוש מסיבי בפקיסטן, בתימן ובמזרח אפריקה. חותמו של אובמה טבוע על החיסול השיטתי של סדרני-העבודה של אל-קאעידה.

המעידות הגדולות של ממשל אובמה לא היו אפוא תוצאה של השקפות עולם אוטופיות, או של "אנטי-אמריקניזם". מי שהסרט "המועמד המנצ'ורי" הוא מקור השראתם הפוליטית מוזמנים להוסיף ולחכות לו. אובמה אינו המנצ'ורי, ועל אף הטענות הממומנות היטב של כמה שמרנים אמריקאים הוא גם אינו "המועמד הקניאתי". המעידות, או הכישלונות, היו תוצאה של מיקח טעות, של אי-הבנה, של נאיביות, של היעדר עצה בוגרת. גם בשעה שהזמין ענקים להשיא לו עצות בענייני כלכלה, דוגמת הנגיד לשעבר פול וולקר ושר האוצר לשעבר לארי סאמרס; הוא לא מצא את בני דמותם בענייני חוץ. הוא הסתמך על אינטואיציות, או על עודף התלהבות. הוא סמך על עצמו הרבה יותר ממה שהיה צריך.

ההגינות מחייבת להוסיף, שהוא היה אנוס להתאים את מדיניות החוץ והביטחון של ארצות הברית לנסיבות הכלכליות שליוו את כניסתו לבית הלבן. בינואר 2009, אם מישהו הספיק לשכוח, פסימיות עמוקה וקודרת שרתה על הפיננסים הבין-לאומיים. החמצן היה קרוב לאזול במשק האמריקאי. שמונה מיליון מקומות עבודה אבדו בתוך חצי שנה. לאיש לא היה חשק להשקיע, או לשכור עובדים. ניכרת מאוד הייתה הסבירות ש"המיתון הגדול" יהפוך ל"שפל גדול".

אלה לא היו נסיבות טבעיות בשביל הרפתקאות צבאיות. זה היה זמן להפעיל מה שההיסטוריון האמריקאי ג'וזף נאיי קרא "כוח רך" (Soft Power). פרופ' נאיי, לשעבר בכיר במשרד ההגנה של ביל קלינטון, לפנים דיקן בית הספר הגבוה ללימודי ממשלה באוניברסיטת הרווארד, אינו פציפיסט. הוא גם אינו "דיקלאייניסט", זאת אומרת, מאמין בשקיעת אמריקה (decline, באנגלית). "ארצות הברית היא הארץ החזקה ביותר עלי אדמות", הסביר נאיי ערב הפלישה האמריקאית לעיראק, ב-2003. "מעמדה בזירה העולמית חזק, אולי, יותר מזה של כל ארץ אחרת מאז הקיסרות הרומית. אבל כמו רומא, אנחנו איננו כול-יכולים".

הוא הקדים להזהיר מפני שימוש חד-צדדי בכוח. הוא כתב ספר עוד ב-2002, ששמו היה "הפרדוקס של הכוח האמריקאי: מדוע מעצמת-העל היחידה של העולם אינה יכולה לפעול על דעת עצמה בלבד". בעוד ש"כוח קשה" מוחל באמצעות כפייה, "כוח רך" עובד באמצעות משיכה. "האטרקטיביות שלנו מעוגנת בתרבותנו, בערכינו הפוליטיים ובמדיניות המביאה בחשבון את האינטרסים של זולתנו. מזכיר המדינה קולין פאוול הזכיר זה לא כבר לאירופים, בפורום בין-לאומי, כי אף שניצחנו במלחמת העולם השנייה באמצעות כוח קשה, הוספנו עליו את תוכנית מרשל לסיוע כלכלי לדמוקרטיות. כוח רך היה חיוני לניצחוננו במלחמה הקרה".

הכוח שבאיפוק ובענווה

צירוף המלים הזה, "כוח רך", דווקא קנה נפשות ועשה כנפיים. רוברט גייטס נעשה שר ההגנה של ארצות הברית בשלהי כהונתו של הנשיא בוש הבן, ונאלץ להתמודד עם התוצאות של מלחמת עיראק. הוא סיפר על תדהמתו, כאשר גילה את שיעור אי ההתאמה בין תקציב משרדו, חצי טריליון דולר, ובין זה של מחלקת המדינה, 36 מיליארד דולר. "אני נמצא כאן", הוא הכריז ב-2007, "כדי לקרוא לחיזוק יכולתנו להשתמש בכוח רך ולשלב אותו בהצלחה בכוח קשה". גייטס הוזמן להישאר בכהונתו בשנתיים הראשונות של ממשל אובמה, שבנאום ההשבעה הראשון שלו לנשיאות, ב-2009, הכריז: "כוחנו גובר באמצעות הפעלתו הזהירה; ביטחוננו נובע מצדקת ענייננו, מכוח המופת שלנו, מן התכונות הממתנות של ענווה ושל איפוק".

אובמה חשב את נקודת הפתיחה שלו למבטיחה במיוחד, עוד לפני שהספיק לעשות משהו, רק מתוקף התייצבותו שם, רק מתוקף הביוגרפיה שלו. שנה ורבע לפני שנכנס לבית הלבן, עוד לפני הבחירות המקדימות של מפלגתו, הוא אמר למגזין השבועי של ה"ניו יורק טיימס": "אני חושב, שאם יהיה אפשר להגיד לאנשים, 'יש לנו נשיא בבית הלבן, שסבתו עדיין מתגוררת בבקתה על שפת ימת ויקטוריה (במזרח אפריקה), ויש לו אחות, שהיא חצי-אינדונזית, ונשואה לקנדי-סיני', הם יתחילו לחשוב שאולי יש (לנשיא הזה) מושג טוב יותר מה מתרחש בחייהם ובארצותיהם. והצדק יהיה איתם".

הראיון ההוא התפרסם בנובמבר 2007. לצד הראיון נשאל פרופ' נאיי לדעתו על אובמה ("הוא יעשה יותר לטובת כוחה הרך של אמריקה בעולם מכל מה שאנחנו מסוגלים לעשות"). אבל נאיי, בפגישה של מומחים לביטחון לאומי באוגוסט אותה שנה, גם הרהר בקול רם בהתפתחות האפשרית של משבר איראן. "כל כמה שאני נמשך אל סיפור חייו של אובמה, אני הייתי מעדיף את בעל הניסיון", זאת אומרת, את הילארי קלינטון, שהובילה אז בסקרים.

בסופו של דבר, לא אובמה בלבד היה נאיבי. אפשר לפקוד נאיביות גם על פרופ' נאיי, אפילו על גייטס, ותיק הסי.איי.אי. יכולתה של ארצות הברית לעשות נפשות לעניינה באמצעות "הכוח הרך" הייתה מוגבלת. האטרקטיביות של ערכיה ושל רעיונותיה הייתה נחלת המלחמה הקרה באירופה. מעבר למסך הברזל אמנם ערגו מיליונים אל הדמוקרטיה המערבית ואל זכויות הפרט ואל מוזיקת ג'אז (כן, ג'אז מילא תפקיד חשוב). ערגה כזאת לא מילאה את הקאסבות של פקיסטן ושל מצרים, או את נקיקי הסלעים באפגניסטן, בתימן ובסומליה.

אמריקאים נטו תמיד להפריז בהערכת השיווקיות של שיטתם הפוליטית והחברתית. הם ניסו לייצא אותה פעם אחר פעם, וגילו שהניסיון אינו עולה יפה. זה התחיל עוד במאה ה-19, עם "אימפריית החירות" של תומס ג'פרסון - אמריקה יצאה למלחמות והאמינה שהיא מועילה לא רק לאינטרסים העצמיים שלה, אלא גם מפיצה את החירות האמריקאית בין המדוכאים.

בסוף מלחמת העולם הראשונה, לאמונה הזו צמחו כנפיים אוטופיות של תיקון עולם, כאשר נשיא אמריקאי ישב בוועידת השלום בוורסאי ושירטט מפה חדשה, עם זכות הגדרה עצמית ללאומים קטנים, ועם ערובות לשלומם של מיעוטים עוד יותר קטנים. כמובן, האוטופיה המשיחית של הנשיא לא התיישבה עם הבדלנות הטבעית של אזרחיו. כשמלחמה מסתיימת, הם מעדיפים למהר ולחזור הביתה. ארצות הברית נאלצה להפקיר את ניהול העולם בידי המעצמות השוקעות של זמנן (צרפת ואנגליה) ובידי שתי מעצמות (גרמניה ורוסיה), שהיה להן עניין מובהק לקרוע את מפת הנשיא לגזרים.

טנקים בשערי טקסס

נשיאים אמריקאים מאז מלחמת העולם השנייה לא היו אחידים בגישתם אל הכוח הצבאי. טרומן קיבל את חלוקת אירופה, אבל שלח צבא לקוריאה להדוף את הקומוניסטים (במחיר של 35 אלף הרוגים אמריקאים, וללא הישגים טריטוריאליים). אייזנהאור, המצביא המהולל של מלחמת העולם, לא היסס להתערב בחשאי מעבר לים (הוא הפיל ממשלות לגיטימיות באיראן ובגוואטמלה), אבל נמנע מלשגר צבא לאזורי מלחמה (חוץ מן ההתערבות הלא-אלימה בלבנון, ב-1958).

קנדי הודיע בנאום השבעתו, שאמריקה בהנהגתו "תישא בכל נטל" כדי להגן על החירות. הוא אישר את מבצע-הנפל של הסי.איי.אי בקובה ("מפרץ החזירים", 1961), אם כי סירב לשלוח את חיל האוויר כדי להציל את הפולשים מידי קסטרו; הוא סמך את ידיו על הפיכות צבאיות אלימות באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית; הוא התחיל את המעורבות הצבאית בווייטנאם, אם כי חלוקות הדעות אם אמנם התכוון להתערבות ישירה.

סגנו ויורשו לינדון ג'ונסון שקע עד צוואר בווייטנאם, ואיבד בה בעצם את נשיאותו, מפני שהאמין כי אם ארצות הברית לא תילחם בווייטקונג, צבא הגרילה הקומוניסטי בווייטנאם, היא תיאלץ להילחם בו בחופי הוואי. כך ממש. רונלד רייגן אמר דברים דומים להצדקת הסיוע הצבאי שהעניק למורדים האנטי-קומוניסטיים בניקרגואה, באמצע שנות ה-80. לא זו בלבד שהוא השווה אותם עם "הגברים והנשים של הרזיסטאנס הצרפתי" במאבק נגד היטלר, אלא שהוא הזהיר כי הטנקים של המשטר המרקסיסטי בניקרגואה יעמדו יום אחד בשערי טקסס.

אף על פי כן, רייגן, הנץ האנטי קומוניסטי הגדול, לא עשה שימוש מסיבי בצבא אמריקאי מעבר לים מחוץ לפעולת שיטור באי הקריבי גרנאדה, ב-1983. ניסיון הפריסה בלבנון באותה השנה, כדי לאפשר את הסתלקות הישראלים, הסתיים בקול הנפץ העז של מכונית תופת, שמתאבדי החיזבאללה נהגו אל קסרקטין המארינס בביירות, באוקטובר 1983.

כוח צבאי חזר לשמש במדיניות החוץ האמריקאית דווקא בממשלו של רפובליקן מתון וזהיר, ג'ורג' בוש האב. האיש שלא היה מוכן "להוציא מן הכלל, או להכניס אל הכלל" התערבות צבאית להצלת כוויית מידי סדאם חוסיין ("לא זה הזמן לגמגם, ג'ורג'", אמרה לו מרגרט תאצ'ר) שלח בסופו של דבר חצי מיליון חיילים אל המפרץ הפרסי. עוד קודם, הוא שלח צבא אמריקאי להפיל את רודנה הצבאי של פנמה. אבל בניגוד לבנו, אבא בוש לא היה מה שקוראים "אוני-לאטראליסט", זאת אומרת, חסיד של פעולה חד-צדדית.

המלחמה לשחרור כוויית אורגנה בקפידה, ששיוותה לה לאחר מעשה דמות כמעט של משחק סימולציה מוצלח. היא לא עלתה לאמריקה אף דולר אחד. למען האמת, האוצר האמריקאי אפילו שלשל רווחים מסוימים, לאחר מגבית רב-יבשתית, שבה מזכיר המדינה ג'יימס בייקר עבר עם המגבעת מעיר בירה אחת למשנה, והכול מילאו אותה במרשרשים, בייחוד הסעודים והכווייתים הגולים.

יתר על כן, בוש הפגין יכולת התאפקות מרשימה, ואולי גם ציניות מיוחדת במינה, כאשר נמנע מלנצל את הניצחון המסיבי על עיראק כדי להיפטר מסדאם חוסיין. "מה רציתם?", הוא השיב שנים אחר כך למבקריו, "שנכבוש את בגדד?".

למרבה האירוניה, הוא השמיע את השאלה הרטורית הזו רק שבועות אחדים לפני שבנו עשה בדיוק את מה שאבא נמנע במפגיע מלעשות. הוא כבש את בגדד, והניח את אבן הפינה של אסון אנושי, צבאי ופוליטי עצום ממדים.

אשליית המלחמה הטובה

ההתאפקות היא הבעיה העיקרית בשימוש בכוח. במלחמות קונבנציונליות אין לאמריקה יריבים של ממש. היא מוציאה לצורכי צבא יותר מאשר כל עשר המדינות הבאות בטבלה גם יחד, אם כי צריך להודות שיש משהו מטעה בנתונים האלה, מפני שהם כוללים גם את שכרם של אלה המשרתים בצבא, הגבוה בהרבה מאלה של חיילים סינים, או רוסים, או הודים, או צפון קוריאנים.

מעניין שבוש הבן, דווקא הוא, הקדים לדבר על הצורך בסיגול "ענווה" למדיניות החוץ האמריקאית. הוא אמר את זה בוויכוח טלוויזיה, במערכת הבחירות של שנת 2000. אובמה אימץ את הענווה בנאום ההשבעה שלו, שהתיישב היטב עם חזון אמריקה האחרת.

בחירתו אמנם חשמלה את העולם, ממש כפי שצפו פרופ' נאיי ואחרים. ההנחה הכללית הייתה שאמריקה השתנתה לבלי שוב; או לפחות שאמריקה מתקנת-העולם חזרה למוטב, והצדיקה את הציפיות הקודמות של מעריציה. הזיית "הסבתא הקניאתית והאחות האינדונזית" הביאה את הנשיא החדש לקהיר, כדי לשאת נאום אל בית האסלאם. היא המריצה את רצונו לצאת לכל הרוחות מעיראק, גם מבלי שהצליח למסד אפילו הישג אחד של שש השנים הקודמות, או לקבע איזו מידה שהיא של השפעה על הממשלה השיעית. עצם נפילת עיראק במחנה האיראני, או בסמיכות לו, אינה אשמת אובמה, אלא אשמת בוש הבן. אבל משהו, לפחות משהו היה צריך לצאת מן ההרפתקה עקובת הדם ונוטפת הממון ההיא.

אצל אובמה, עיראק הייתה תמיד "המלחמה האידיוטית". בזכות האפיון ההוא, בנאום לא חשוב במעמד לא חשוב בסוף 2002, כאשר היה איש לא חשוב, אובמה הצליח לתבוע לעצמו את המדליה של מתנגד מלחמה מוקדם. זיכרון המעמד ההוא ליכד את השמאל של המפלגה הדמוקרטית לצדו במרוצת הבחירות המוקדמות. התלהבות של נערי מכללות רכים הנחילה לו את הניצחון במקדימות של מדינת אייווה, ינואר 2008, ומשם התגלגל כדור השלג בואך הבית הלבן.

אבל בעוד שעיראק הייתה המלחמה הרעה, אפגניסטן עמדה להיות "המלחמה הטובה". היה ברור מלכתחילה מדוע ארצות הברית נמצאת שם, ומדוע לא הייתה לה ברירה אלא להיות שם. בין אם הייתה כנה או מעושה, תמיכת אובמה ב"מלחמה הטובה" הקלה עליו בזמן מערכת הבחירות להציג את עצמו כריאליסט. לא, הוא חזר והטעים, הוא אינו דוחה אמצעים צבאיים באשר הם, אלא באשר הם מזיקים. היה קשה להתווכח עם דעה כזאת, בעיקר מפני שרוב האמריקאים נטו להסכים איתה.

אשליית "המלחמה הטובה" נגוזה. עד מהרה התברר לאובמה שאי אפשר לנצח בה, והדרך היחידה לסיומה עוברת במערות הטליבאן, בהסכם פוליטי כלשהו. אובמה התחיל למשוך החוצה, ואגב כך רכש את איבתו המרירה של הנשיא חמיד קארזאי. זה האחרון הגיע לשלטון בחסדי האמריקאים, אבל ניסה ליצור בסיס כוח עצמאי, וחיפש בעלי ברית אפילו באיראן. היחסים איתו נעשו בלתי נסבלים.

בתחילת אפריל התחילו האפגאנים לבחור נשיא חדש. תורים ארוכים להפתיע בקלפיות הזכירו לנו שגם אם התרבות האמריקאית אינה מושכת את רוב האפגאנים, הנה מושכת גם מושכת אותם הזכות לבחור ממשלה באופן דמוקרטי יחסית. לא הכול בוזבז לריק, ואולי אפגניסטן של העתיד לא תהיה העתקה של האמירות האסלאמית בחסדי אל-קאעידה מלפני ספטמבר 2001.

כתר הקוצים של אובמה

בשני משברים אחרים, מבקרי הנשיא מטילים את הכישלון על כתפי "נאיביות" ו"חובבנות" שלו ושל מקורביו. אחד מהם הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והשני הוא רוסיה. צירוף נסיבות חזר והסמיך את שני הכישלונות האלה במרוצת מארס ובתחילת אפריל, 2014. הם מוכרחים להיחשב לכתר הקוצים על ראשו של נשיא ארצות הברית.

גישתו לישראל, וממילא לסכסוך, הייתה רצופה טעויות כמעט מן היום הראשון. אלה המשוכנעים שהוא מוסלמי אנטישמי אינם זקוקים להסברים, או לספקולציות. הם יודעים בדיוק נמרץ מה הניע את אובמה, כשם שהם יודעים מה מניע את כותב הרשימה הזו. הכותב, לעומת זאת, בענוותו הרבה, מודה שאינו יודע.

לאובמה יצאו מוניטין טובים בין יהודי שיקגו. אחד הידועים שבהם, אבנר מיקווה, לשעבר שופט פדרלי והיועץ המשפטי הראשי בבית הלבן של קלינטון, הפליג מאוד: "אם ביל קלינטון היה הנשיא השחור הראשון שלנו (ברוח הדימוי המפורסם של הסופרת השחורה טוני מוריסון), הנה ברק אובמה הוא הנשיא היהודי הראשון שלנו".

אגב, קונדליסה רייס, מזכירת המדינה של הנשיא בוש הבן, מספרת בזיכרונותיה, כי כאשר בוש השתכנע שסילוק יאסר ערפאת הוא תנאי ולא יעבור לשלום במזרח התיכון, אמו של הנשיא, ברברה, לפנים הגברת הראשונה, טלפנה אליו, ושאלה אותו, "איך זה להיות הנשיא היהודי הראשון של ארצות הברית". היא לא התכוונה להחמיא לו.

ידידה קרובה של אובמה ושותפת פוליטית עוד מתחילת שנות ה-90 הייתה בטי-לו זלצמן, בתו של אחד הפעילים היהודיים המשפיעים ביותר באמריקה בשליש האחרון של המאה ה-20, פיליפ קלוצניק, שהיה נשיא הקונגרס היהודי העולמי ושר המסחר בממשל ג'ימי קרטר. זלצמן הציגה את אובמה לפני עיתונאי יהודי צעיר, דייוויד אקסלרוד, שיהיה לימים יד-ימינו בשתי מערכות בחירות לנשיאות, וזמן מה גם יועץ בכיר בבית הלבן.

אמנם בין ידידיו מנה אובמה גם את רשיד חאלדי, פרופסור צעיר ומבריק מאוניברסיטת שיקגו, בן לאחת המשפחות הפלסטיניות המיוחסות ביותר של ירושלים (דודו שימש ראש העיר בשנות ה-30 של המאה ה-20, והיה האיש הראשון מאז ומעולם שהחזיק זמן קצר בתואר "ראש ממשלת פלסטין", בעזה המצרית, ב-1948. הוא היה האפוטרופוס מטעם ירדן של מסגדי הר הבית, ואחר כך שימש שר החוץ בממשלת ירדן).

אין קושי להניח מה נהג אובמה לשמוע מחאלדי. אין גם קושי להניח שהוא הושפע, ומהיותו רגיש לייסורים של עמים אפרו-אסיאניים הוא בוודאי גילה אהדה והבנה למצוקת הפלסטינים.

האם קשריו עם חאלדי הפכו אותו בהכרח לאויב ישראל? שוב, התשובה ידועה בוודאות רק לאלה היודעים תשובות בוודאות. ככלל, קצת קשה לצפות שנשיא אמריקאי לא יידע שום דבר על הפלסטינים, אלא מפי בנימין נתניהו.

יהיה בית גידולו הרוחני של אובמה אשר יהיה, ברור למדי שהוא לא הגיע לבית הלבן עם אותם שיעורי אהדה לישראל, שהיו לרייגן ולבוש הבן. אבל גם כך, הוא יצר חשדנות ואי-נוחות שלא לצורך. הוא פטר את עצמו מן הצורך לדבר אל העם של ישראל לאחר שדיבר אל האסלאם מקהיר, והוא השפיל את ראש הממשלה בתחילת כהונתו השנייה. את הפרי הוא מוסיף לקטוף, אף כי בחינה של עצם היחסים עם ארצות הברית מעלה, אם בכלל, שיפור בשיתוף הפעולה בענייני ביטחון.

בין רצינות להזיה

מימי אובמה הראשונים נשמעו הזהרות, שמהלכיו במזרח התיכון הם תוצאה של היעדר מקצועיות. מקצוענים בוודאי הסתובבו סביב הלשכה הסגלגלה, ואולי גם הוזמנו להיכנס מפעם לפעם. דניס רוס היה מדריך ומכוון, ואף כי אבדו לו בהכרח הדינמיות וההשראה, הוא הוסיף לדעת את ההבדל בין רצינות להזיה.

מה בדיוק קרה לתהליך קבלת ההחלטות בבית הלבן בחודשים האחרונים, קצת קשה לדעת. ג'ון קרי עצבן את שר הביטחון של ישראל, שהגיב בחן השמור לבעליו. קרי נהג כמו היה אחוז דיבוק, שמשה יעלון פירש כ"משיחי"; אחרים יחשבו את דבקותו של קרי במטרה לאידיאליסטית, או לנואשת, או לאינטלקטואלית מדי, בחרו-נא באופציה העדיפה. היה משהו ממין החיפזון בדיפלומטיה האמריקאית מן הרגע שבו נקבע תאריך היעד לשלום-נצח במזרח התיכון. בתוך תשעה ירחי לידה יהיה הסכם, התחייב קרי. או לא יהיה.

האומנם היה אדם אחד בוושינגטון, אשר האמין באפשרות להגיע להסכם כולל? זה שלושים שנה ויותר שהדיפלומטיה האמריקאית מחפשת את "רגע ההבשלה", שבו יהיה אפילו טעם לחתור להסכם. ריצ'רד האאס, כיום הנשיא רב ההשפעה של המועצה האמריקאית (הפרטית) ליחסי חוץ, היה מרצה זוטר באוניברסיטת הרווארד, כאשר קרא באמצע שנות ה-80 (בירחון "קומנטארי", ספינת הדגל של הניאו-קונסרבטיזם) לוותר על העמדת הפנים שאפשר לעשות שלום. לא הגיעה ההבשלה (ripeness), הוא טען, וממילא אין טעם לבזבז זמן על תהליכי שלום.

זה אגב לא הפריע לבוש האב להפקיד אותו על הדסק המזרח תיכוני במועצה לביטחון לאומי ב-1989, דווקא בשעה שהממשל ניסה למשוך את ממשלת יצחק שמיר אל "ועידת השלום" במדריד. במדריד התברר, כמובן, שהרגע לא הבשיל.

מאז, עם הפסקת תה באוסלו, הרגע מוסיף שלא להבשיל גם כאשר הרגע נראה צהוב ורך, ואפילו כאשר ניחוח קל של ריקבון נודף ממנו. זה המזרח התיכון, הכול הוא תעתוע דמיון. הכול רוצים שלום, בזה אין ספק. חוץ מזה שהם רוצים בו על-פי תנאיהם, ואין להם כל כוונה להתפשר. שלום יהיה רק אם יוצמדו אקדחים אל רקותיהם של המשתתפים. האין זה מוטב אפוא שנשיא ארצות הברית יחליט מבעוד מועד אם הוא רוצה להצמיד אקדח? בהיעדר רצון כזה, אולי באמת חבל על הזמן, כפי שגילה לבסוף קרי בתחילת החודש.

להפוך את העולם

מה הביא את הבית הלבן להימור הזה, שכל-כך קל להצמיד לו תווית כישלון מהיותו תחום במסגרת זמן? חוץ מהסברים לא רציונליים יש לפחות הסבר כבד משקל אחד: רצונו הדחוף של הנשיא להשתחרר מהסחת הדעת של המזרח התיכון. "הסחת דעת", מפני שממשלו הקדים להודיע, עוד לפני שנתיים וחצי, כי הגיע הזמן להפוך את העולם על ראשו, ולהתבונן במקום אחר.

ההודעה באה במסה של הילארי קלינטון, אשר התפרסמה בכתב העת הוושינגטוני "פוריין פוליסי", באוקטובר 2011. היא נקראה "המאה האמריקאית של האוקיאנוס השקט". אמריקה נמצאת ב"נקודת הסיבוב" (פיבוט), כתבה מזכירת המדינה דאז. לאחר שהקדישה תשומת לב מסיבית למערב אסיה (עיראק, אפגניסטן), הגיע זמנה של אמריקה לפנות מזרחה.

"בעשר השנים הבאות עלינו לנהוג פיקחות ושיטתיות בבחירת המקומות שבהם נשקיע זמן ומרץ", היא כתבה. את הסיבוב מזרחה הקבילה קלינטון לתשומת הלב שאמריקה ייחדה לזירה הצפון-אטלנטית לאחר מלחמת העולם השנייה, כלומר ליחסים בין צפון אמריקה לאירופה.

אף כי מחשבות מן הסוג הזה הובעו בעבר, ואף כי איש לא היה זקוק לזכוכית מגדלת, כדי להבחין בחשיבות הגואה של מזרח אסיה, כאן נשמעה קריאה להגדרה מחדש של האסטרטגיה האמריקאית בעולם. בעלי ברית אחרים ינועו אל מרכז תשומת הלב. "יחסי הברית שלנו עם יפן, עם דרום קוריאה, עם אוסטרליה, עם הפיליפינים ועם תאילנד הם נקודת-הס*מ*ך של פנייתנו האסטרטגית", כתבה קלינטון. הבריתות האלה צריכות לא רק אישוש, אלא "עדכון לתועלת העולם המשתנה".

קלינטון יצאה מגדרה לכלול ב"סיבוב האסטרטגי" הזה את סין, "אחת החשובות ביותר בין השותפות המגיחות האלה". אבל לא היה קושי לקרוא בין השורות ומתחתן: "יחסי הברית" כוללים ארצות, שיחסים של איבה פעילה מתפתחים ביניהן ובין סין, גם במובן הצבאי.

ארצות הברית חוזה לעצמה במזרח אסיה תפקיד דומה לזה שמילאה במרכז אירופה: היא תפתח מטרייה גדולה ליום סערה, היא תעמוד במרכז דוקטרינת-בלימה חדשה. לא תהיה מלחמה קרה עם סין במידה שהייתה עם ברית המועצות. סין היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של אמריקה. סין מחזיקה ביותר מטריליון דולר של אגרות חוב אמריקאיות. לארצות הברית אין עניין בהאטת הצמיחה בסין, קל וחומר בשקיעתה.

אם סין תחליט שאין היא רוצה להשתתף במשחק, הנזק לכלכלת אמריקה והמערב יהיה כבד מנשוא. היא תוכל לעבור לפאזה פרוטקציוניסטית, ולהשקיע את כל משאביה ואת כל מרצה בבית, לא למשל בהנחת מסילות ברזל מאילת לבאר שבע, או בבניית נמלים עמוקי מים בפקיסטן ובסרי לנקה. כבר היו דברים מעולם, חוץ מזה ששום מעצמה פרוטקציוניסטית לא החזיקה בכל-כך הרבה קלפים.

אמריקה צריכה להיות באסיה כדי להשגיח על סין, לא כדי להביס את סין. תחרות ושותפות בו-זמניות הן משימות קשות. אין שום ודאות שהמתחרות יעמדו בהן. אבל ביסוד המחשבה האמריקאית עומדת המציאות: אמריקה אינה יכולה להיות גם במזרח אסיה וגם במערב אירופה וגם במזרח התיכון. זה היה אפשרי בתנאים של מלחמת עולם ושל גיוס כללי. לא עוד.

חוסר רגישות היסטורית

רוסיה הייתה מועמדת לשבור את הכלים מזמן התמוטטותה של ברית המועצות. היו לה תכונות מובנות של מה שקוראים "מעצמה רוואנשיסטית", כלומר זו הסבורה שהיא פורקה מנכסיה שלא בדין, והיא רוצה לחזור ולזכות בהן. גרמניה הייתה רוואנשיסטית עוד לפני היטלר. הסובייטים נהגו להאשים את מערב גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה כי היא "רוואנשיסטית", מפני שהיא מסרבת להכיר בגבולות הקיימים באירופה.

רוסיה עצמה חדלה להכיר בגבולות אירופה בחודש שעבר, ועוד ידה נטויה. הרשימה הזו נכתבת בזמן שהפיקוד העליון של נאט"ו מאמין, כי פריסתו של צבא רוסיה לאורך גבול אוקראינה היא התקפית, והוא יוכל להגיע עד קייב "בתוך ארבעה עד חמישה ימים". אלה תחזיות המזכירות את הימים החמורים ביותר של המלחמה הקרה, חוץ מזה שאז הן נגעו בריבונות החלקית של גרורות סובייטיות לא-צייתניות. הפעם הן נוגעות לארץ עצמאית, אם גם רעועה. מיקח הטעות האמריקאי ברוסיה היה מונומנטלי, תוצאה של חוסר רגישות היסטורית, של אוסף משאלות לב, של נאיביות ושל חוסר לויאליות כלפי בעלות ברית.

מכל הטענות הקיצוניות בגנות אובמה, אולי האמינה ביותר היא זו המטילה ספק בסנטימנטים שלו כלפי מערב אירופה, או אירופה בכלל. נפילת החומה בברלין בוודאי הרשימה אותו, אבל לא דגדגה את חושיו ואת האמוציות שלו במידה שדגדגה התמוטטות האפרטהייד בדרום אפריקה, למשל.

בסמוך לכניסתו לבית הלבן, אובמה הודיע על "אתחול" (reset) של היחסים עם רוסיה, שהלכו מדחי אל דחי בחמש השנים הקודמות, והגיעו אל נקודת שפל בקיץ 2008, עם פלישת רוסיה לגרוזיה/גיאורגיה. למרבה הנוחיות, בעלות אובמה לנשיאות ולדימיר פוטין כבר לא היה נשיא, ואובמה פיתח יחסים אישיים קרובים עם מחליפו הצעיר, המודרני ודובר האנגלית הסבירה, דמיטרי מדוודב. הוא לקח אותו להמבורגריה בארלינגטון, וירג'יניה, פרוור של וושינגטון, אלא מה.

פוטין אמנם לא היה נשיא, אבל החזיק בכל מוסרות השלטון. הניסיון להפיס אותו היה מופרך מעיקרו. כביכול, פוטין פירש את כוונות אמריקה שלא כהלכה. למשל, הוא התנגד בחריפות מיוחדת להצבת נשק אנטי-בליסטי בתחומי צ'כיה ופולין, שהאמריקאים רצו בו כדי להגן על אירופה מפני טילים איראניים. אם האמריקאים יעמדו על דעתם, הוא הזהיר, רוסיה תפנה את החרטומים הלא מאיימים של טיליה הבליסטיים נגד ורשה ופראג.

אובמה, במחווה של רצון טוב, ומבלי להודיע לפולנים ולצ'כים, ביטל את תוכנית הפריסה. אבל זו הייתה אחיזת עיניים. פוטין בחר להקדיח את התבשיל לא מפני שחרד מקוביות המרק, אלא מפני שרצה הרבה יותר חום במטבח. החום הזה משרת את צרכיו הפנימיים, מקל עליו לדכא דמוקרטיה, ומאפשר לו להלך אימים על סביבותיו. מה לך אמצעי רוסי בדוק יותר ורב שנים יותר לרכוש ידידים מאשר להפחיד אותם עד שתפרח נשמתם.

בחזרה לעולם הישן

ערב הבחירות של 2012 פגש אובמה את מדוודב בוועידה בין-לאומית. הם ישבו על הבמה, והמיקרופונים נשארו פתוחים. העולם כולו שמע את אובמה אומר למדוודב, שיש לו עכשיו בחירות, ואין הוא יכול לוותר יותר מדי, אבל לכשיחזור וייבחר הוא יוותר. "אני אמסור את זה לוולדימיר", אמר דמיטרי אנטולייביץ' מבלי להסס. מדוודב עדיין היה הנשיא, אבל הוא האמין כנראה פחות מאובמה שלמילה שלו יש משמעות.

כישלון בהבנת פוטין אינו פטנט של אובמה. בוש הבן חזר ונכשל בזה, ובכלל הצורך האמריקאי רב-השנים להניח הנחות אופטימיות על בני שיח הרי הוא מן המפורסמות. אפילו רייגן, בתחילת יחסיו עם מיכאיל גורבאצ'וב, חיפש רמזים לאמונתו של העסקן הקומוניסטי האתאיסטי באלוהים. רוזוולט פיתח חיבה כלפי סטאלין, על חשבון יחסיו עם צ'רצ'יל, וגם טרומן נפל בפח לזמן קצר.

אמריקאים, מסיבות מובנות בהחלט, מעדיפים להניח שיש להם מן המשותף עם אויביהם המרים ביותר. בעיניהם, איש אינו מחוסן מפני מעשיותם של נימוקיהם, מפני הפרגמטיות שלהם, ומפני להיטותם "לעשות עסק". אלה, בעיקרו של דבר, הסיבות שהניעו דורות של מיסיונרים לצאת אל ארצות הפראים, להנחיל להם את הנצרות ואת ידיעת כתבי הקודש. האין הכול רק עניין של התמדה ושל נוכחות פיזית? חזקה על הרעיון האמריקאי שכל המתוודעים אליו יאמצו אותו מרצון.

התמוטטות הקומוניזם, לפני רבע מאה, כמו אימתה את ההנחה הזו. כאשר מיליון סינים כבשו את כיכר השלום השמיימי בבייג'ין, ב-1989, והקימו שם רפליקה של "מיס ליברטי", אמנם היה נדמה שהמדכא בכל המשטרים לא יוכל ל"אימפריית החירות". האמונה הזו שלחה את בוש הבן לארם נהריים, ב-2003; והיא שכנעה אותו לתבוע מן הרשות הפלסטינית לערוך בחירות דמוקרטיות למהדרין ב-2006, אף כי אמריקה הוזהרה מפני תוצאותיהן. תנועה פשיסטית לכל דבר ניצחה בהן, ובשם המנדט הדמוקרטי שלה הרסה כל מראית עין של דמוקרטיה בשטח הכפוף לשיפוטה.

לא, העולם אינו ממתין לתוכנית האסטרטגית האמריקאית הבאה בקוצר רוח. בהסתובב העולם האמריקאי על צירו, בשעה שכמעט הכול היה מוכן לקראת הזינוק אל אסיה, העולם הישן חוזר ומושך את אמריקה בשולי אדרתה. והיא, צריך להגיד בצער, אובדת עצות.