היופי שבכיעור: הצצה לתערוכה של המעצב הישראלי טל לנצמן

"בעולם של היום מגמות לעולם לא יוצאות מהאופנה", חורץ המעצב הרב תחומי טל לנצמן, 51, שהגיע לביקור בישראל בתחילת החודש, רגע אחרי שסיים להרצות על כיעור כמודל יופי בכנס העיצוב השנתי של המכון הטכנולוגי HIT בחולון, שאליו הוזמן כמרצה אורח. "זאת דוגמה למגמות שהן כביכול סותרות, אבל יכולות גם להתקיים בשלום זו לצד זו. הגענו למצב שבו התאוצה של מעגל המגמות נמצא בסחרור; כמו תוף של מכונת כביסה שמסתובב במהירות. אז זורקים קצת מינימליזם, למשל, בלי שום שאיפה שיקרה באמת משהו, כי מגמות לעולם לא יוצאות מהאופנה".

זה 27 שנים חי לנצמן בפריז, אף שהוא מתגעגע לעיר הולדתו, תל אביב. עם זאת, הוא מודה, החיים באירופה קלים יותר עבור מי שצועד בעולמות העיצוב והאמנות, ומאפשרים לו להתפרס על תחומים מגוונים עם כמה שפחות גבולות, מבלי להיות מונע מאילוצים מסחריים. בעבר עסק בייעוץ ובתחזיות למגמות בעיצוב. בעשור האחרון הוא יוצר יחד עם שותפו לחיים ולעשייה, מעצב אופנת העילית האיטלקי מאוריציו גלנטה, בסטודיו Interware שייסדו יחדיו.

"אנחנו מבקשים ליצור חפצים עם סיבה קיומית", מנסה לנצמן לתמצת את המוטיבציה של השניים, כשהפריטים המזוהים איתם הם פופים בהדפסים של חיות, כמו ארנב ענק, פופים בצורת תפוח ירוק וריאליסטי או קקטוס קוצני למראה אך רך לישיבה. ריהוט שהוא גם מיצב, אבל כזה שאפשר לרכוש בעבור כמה מאות אירו.

לצד אלה מעצבים השניים גופי תאורה למיצגים אמנותיים ואף מערכות שמע בשיתופי פעולה מסחריים המשלבים בין עיצוב החלל, הסאונד והמוצר. עוד עוסקים השניים כמנהלים אמנותיים במוזיאון לאמנות מודרנית של המאה ה-21 בלוקסמבורג ואוצרים תערוכות. "מאוריציו ואני קודם כול מעצבים אטמוספרות, ואז מאיירים את התסריט עם מוצרים ועם חפצים", ממשיך לנצמן, "לכן השאלה הראשונה שנשאלת היא 'איך זה מרגיש' ורק אז שואלים 'איך זה צריך להיראות'".

- אז איך זה מרגיש שיש לך בסלון פוף ענק בצורה של ארנב?

"כשהתחלנו להתעסק בעיצוב המוצר, הגישה הייתה ילדותית. אמרנו לעצמנו שיש כל-כך הרבה רהיטים עד שהמצב אבסורדי. בכל חצי שנה התעשייה דוחפת לשוק אלפי חפצים שאין בהם צורך. הרי כמה ספות אדם קונה בחיים שלו? החלטנו שאנחנו רוצים ליצור חפצים שמעוררים כמיהה בלב כשרואים אותם. שכשבאים במגע עם החפץ, מתפתחת איתו מערכת יחסים. הרעיון סביב קבוצת המוצרים הזאת הוא מוטיב של אובייקט, שהוא גם חבר".

- קצת כמו חבר דמיוני בסלון?

"כן. הרי כולנו מעבירים יותר זמן עם שולחן העבודה מאשר עם בן הזוג או עם המשפחה. ימי העבודה מתמשכים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים מאוחר הביתה. יכול להיות נחמד אם כשפותחים את הדלת ומדליקים את האור, עומד הארנב הזה ומסתכל בעיניים כמהות. הלב נפתח ומתרחב כשרואים אותו, כי הוא משדר משהו בנוכחות שלו, הוא לא רק שרפרף שעומד בפינה".

סדרת המוצרים הזאת נחלה הצלחה. לנצמן מספר שהיו ביפן קנייניות שבכו כשגילו שהמוצר אזל. "כשהצגנו את הקונספט בהתחלה לא הבינו אותו, לא התחברו אליו ואמרו שזה לא מסחרי. אבל הם הפכו למזוהים כי אלה חפצים עם ערך מוסף, עם תסריט. הם נותנים לנו חוויה ואטמוספרה לא מוכרת שמצטרפת לחיי היומיום".

אבל האם ערך מוסף או חוויה בעולם העיצוב יכולים להרשות לעצמם להיות מכוערים או לשאוב השראה ממחוזות לא אסתטיים? את השאלה הזאת שאל את לנצמן האדריכל גל גאון, סגן ראש המחלקה לעיצוב פנים בפקולטה לעיצוב, בשיחת טלפון מעבר לים, שבמהלכה הזמין אותו להרצות בכנס בנושא. "כששמעתי ממנו לראשונה על נושא הכנס היה לי קושי מיידי", מתוודה לצמן. "אמרתי לו, 'תשמע, יש בעיה. אנחנו לא עושים מכוער', וביקשתי לחשוב על זה".

לנצמן וגלנטה ישבו לארוחת בוקר במרפסת ביתם בפריז ודסקסו ביניהם את הנושא. "הגענו למסקנה שמקורות ההשראה שלנו יכולים בהחלט להיות מחוות של היומיום ושל השגרה", הוא מספר. "הרי בשבילנו משהו בנאלי, משעמם או שגרתי הוא לאו דווקא לא רצוי. בשגרה יכול להיות קסם, וגם בדברים המכוערים והלא רצויים".

- ותוך כדי התובנה הזאת גם פתחת גביע יוגורט מקולקל.

"כן, וראיתי שהתפתחו בו ארבע פטריות, בצבעי אדום, ירוק זית, טורקיז וכחול. השארתי את היוגורט פתוח והתחלתי לתעד את הפטריות ששגשגו. עבדתי באותו הזמן על סדרה של עמודים למגזין העיצוב View Textile, שעוסקים באוכל ובטקסטיל. אמרתי לעצמי, 'איזה יופי, זה בדיוק הדימוי שיתאים גם לנושא הכנס'. זאת תאונה שמחה".

על כן לנצמן השיב בחיוב, והרצאתו עסקה בחוויה הוויזואלית בעיצוב, בהגדרת המכוער מחדש ובהתבוננות מחודשת של הסובב אותנו. אבל מה בעצם הפטריות ביוגורט המקולקל מספרות לנו על תהליכי יצירה, אני שואלת. "שלפעמים יש לנו שליטה מבחינה עיצובית ולפעמים להפך", הוא עונה. "אנחנו נדרשים לעצב ממשהו שהוא כביכול מכוער, שהדבר היחיד שאפשר לחשוב הוא לזרוק אותו לפח, כמו היוגורט הנגוע הזה שעבר תוקפו. אבל שם ראיתי אסתטיקה טבעית. מצאתי דימויים מעולם האמנות המודרנית והדפסי הטקסטיל, שנראים כמו הגידולים האורגניים על היוגורט, שהפך פתאום למקור עוצמה מעורר השראה".

הניסיון להגדיר מחדש את מודל היופי הוא דבר מוכר, שפועם בשנים האחרונות גם בעולם האופנה, שם נשים "אמיתיות", למשל, מוצגות כמודל יופי חדש. לדעת לנצמן זה ניסיון לענות על מגמה קיימת שהיא בעיקרה תרבותית. "יש בעולם מגמה של 'ללכת עם עצמך', 'להיות אתה', וזאת מגמה שצריך לעודד אותה; גם בתעשיית העיצוב", הוא מתייחס.

אבל עד כמה רחוק באמת אפשר ללכת עם המגמה הזאת? למשל, זקנה או בלאי הם דימויים מוקצים בעולמות העיצוב והאופנה.

"אני לא מסכים. יש כיום נטייה להשתמש בחפצים עם זיכרון. יש לי, למשל, סוודר של יוזו יממוטו, שסרוג מחוטים דקיקים של מתכת יחד עם חוטי צמר, כי לחוטי המתכת יש זיכרון. במהלך השנים הסוודר קיבל את הצורה של הגוף שלי והתנוחות הטיפוסיות של המרפקים או הגב שלי. הסוודר שומר את הזיכרון מהפעם הראשונה שלבשתי אותו ועד היום. זאת חוויית שימוש שונה".

זאת חוויית שימוש שבה אנחנו מקיימים קשרים עם חפצים והם מחזירים לנו; קצת כמו שמספרים לנו איך נתאהב בטכנולוגיה חדשה.

"כן, נוצרת מערכת יחסים אינטימית בין המשתמש ובין החפץ, שהיא מעבר לפונקציונלית, היא רגשית ומנטלית. זה חלק מאיתנו, כמו אלטר אגו, וזה לא משנה אם הוא ישן וקצת בלוי, הוא עדיין בעל נוכחות ושיק".