משה בתיבה

חודשים דיברו על משחק ההאשמות בין ישראל לפלשתינים אל מול השופט האמריקני. אבל השבוע התברר שגם כשהשופט ג'ון קרי מפנה פומבית כרטיס צהוב לעבר ישראל, זה בעיקר יוצר לנתניהו בעיה פוליטית פנימית. המו"מ המדיני הפוצץ, בנט קורא לספח את השטחים, פולארד יישאר בפסח בכלא, נתניהו מזהיר ממדינה דו לאומית, ובישראל מתעניינים רק במשמעויות הפוליטיות של המהלך המדיני. דברי קרי מדאיגים את לשכת רה"מ לא בגלל המו"מ עם הפלשתינים או היחסים עם ארה"ב, אלא בגלל החשש שזה יצור תגובת שרשרת, יתחיל כדור שלג שייצור לחץ על לבני לפרוש. אמנם יש ממשלה בלעדיה אבל מעשית העסק יהיה בעייתי.

לבני לא רוצה לעזוב, אין לה שום תוחלת פוליטית מחוץ לממשלה. עם מפלגה של שישה ח"כים היא תעלם באופוזיציה. אבל כשרגע לפני סדר פסח עמרם מצנע ועמיר פרץ תוהים פתאום מה נשתנה, למה מפלגה שחרטה על דגלה את תהליך השלום צריכה לשבת בממשלת בנט-ליברמן, לבני צריכה למצוא תשובות.

הנכסים הגדולים של שרת המשפטים הם תדמית נקיה ואמינות. בניגוד לפוליטיקאים אחרים שנתפסים כציניים ומניפולטיביים הציבור מאמין שהיא נכנסה לממשלה בגלל אמונתה היוקדת בתהליך המדיני ולא בגלל אינטרסים אישיים. ללא "תהליך" תצטרך לבני לגייס את כל הכישרון הרטורי של כותבי הנאומים שלה כדי להסביר מה היא עדיין עושה בממשלה. בבחירות הבאות עם אחוז חסימה גבוה, לבני כנראה לא תרוץ לבדה. סביר להניח שמפלגות אחרות ישמחו לקלוט אותה במקום גבוה. היא תהיה סחורה מבוקשת רק אם היא תשמור על התדמית שהזכרנו קודם. זה אולי לא החג המתאים אבל בפסח תצטרך שרת המשפטים לעשות חשבון נפש.

למזלה ולמזלו של נתניהו, החג כבר מגיע. יחד עם שריפת החמץ ישרפו לכמה שבועות גם המשברים הקואליציוניים. אף אחד לא יעשה מהלכים דרסטיים עד שיחזרו הפיתות, אבל המושג "אחרי החגים" יהיה רלוונטי גם לאביב.

התרומה של שרה למצבו (הטוב) של ביבי

יש מי שאומרים שגורלו של סילבן שלום כמועמד לנשיאות נחרץ כבר בהלווייתו של אריאל שרון, כשליד הקבר הפתוח של ראש הממשלה לשעבר, בשורה הראשונה של המוזמנים, התיישבה לא הרחק משרה נתניהו, גם רעייתו ג'ודי שלום ניר מוזס. בסביבתה של הגברת הראשונה מודעים ומודים שיש לה רגישות לסדרי קדימויות. הזעם של הגברת נתניהו בא לעיתים לידי ביטוי לא רק בגלל שקיות חלב או מנת מרק באישון לילה, אלא זכור היטב לכמה אנשים במערכת הפוליטית מההתפרצויות שאירעו בטקסים ממלכתיים.

אחד הכעסים הגדולים שלה על רובי ריבלין היה שכשבעת היותו יו"ר הכנסת, הוא חשב שיו"ר האופוזיציה דאז ציפי לבני, לא צריכה להידחק לספסלים האחוריים בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ושיבץ אותה בשורה הראשונה ליד השרים והגברת נתניהו. המסרים שהועברו לריבלין מכיוונה של נתניהו לא היו ממש מוצפנים. המחאה הובעה באופן גלוי ויש שיאמרו גם לא פרופורציונלי. לא יהיה זה ממש מופרז לשער ששם על מגרש המסדרים של תרגילי הסדר, אל מול הדגלנים שיצרו את סמל המדינה ואח"כ הפכו את עצמם למשפך או לדגל ישראל, התחיל הקרע בין לשכת נתניהו לריבלין.

אי אפשר להכחיש שהסיפורים האלה, כמו גם התביעות שהוגשו נגד שרה נתניהו השבוע, מעניינים, פיקנטיים ומספקים את היצר המציצני. אבל העיסוק באשת ראש הממשלה או במה שקורה בתוככי הבית ברחוב בלפור, הוא לא רק רכילותי. כשההתנהלות לכאורה של שרה, שעליה מתלוננים התובעים, מתרחשת בבית רה"מ ולא בביתם הפרטי של בני הזוג, זה כבר עניין של כולנו. מדובר באשת ראש ממשלה, בעובדים שהמדינה מעמידה לרשותה, וממומנים מכספינו. וכשהמדינה מקצה צוות, ותקציב מיוחד לבית ראש הממשלה ולרעייתו, זו כבר לא חטטנות, זה עניין ציבורי ולגיטימי לעסוק בו.

החוק מעניק לרעיית ראש הממשלה מעמד מיוחד. הוא מכיר בקרבתה למוקד קבלת ההחלטות ובהשפעתה על הציבור, גם אם זו לא השפעה ישירה. נתניהו עצמו אמר לא מזמן כי כמו כל אדם גם הוא מתייעץ עם רעייתו ואף הגדיר אותה כמי שממנה הוא שואב את כוחו. לכן, כשמדובר בשטף של תלונות שמעוררות אי נוחות, שמייחסות לגברת נתניהו אימפולסיביות, מציירות אותה כמי שלא דופקת חשבון, שלא מהססת להתערב, שלא שמה ברקסים, נראה שגם ראש הממשלה צריך להידרש למהות ולתת תשובות לציבור ולא רק בשעשועון טלוויזיה. לא את הכל אפשר לפתור בתוכנית סאטירה. נתניהו לא יכול להמשיך לעמוד מהצד ולומר זה לא אני זו היא. בטח לא כשהעסק הזה מתחיל להיות סדרתי ומטריד, בידיעה שהשפעתה על מצב רוחו ועל יכולת קבלת ההחלטות שלו היא מכרעת.

מצד שני, אפשר ללגלג עד מחר על הזוגיות המוזרה הזו, אבל חרף כל ההאשמות נגדה, כנראה שבמבחן התוצאה שרה נתניהו עושה משהו נכון. בשורה התחתונה היא זו שהביאה אותו למצב שהוא נמצא בו היום. מעמדו של נתניהו הוא חלומו של כל פוליטיקאי, אז, אולי היא צודקת וכולנו אהבלים.

באופן פרדוכסלי, כל כתב תביעה שכזה לא רק שלא פוגע בנתניהו, אלא אפילו מחזק. ככל שצצים עוד סיפורים, מצבו של נתניהו משתפר. כשהישראלי הממוצע נזרק בשמונה בערב על הכורסה בסלון אחרי עוד יום עבודה מתיש ורואה בטלוויזיה מה הגברת הראשונה עושה לראש הממשלה שלו כשהוא שב הביתה, הוא מביע הזדהות ומרחם. כי גם בקרב שונאיו אין מי שמי לא יביע אמפטיה ויגיד אוי, איזה מסכן, על ראש ממשלה שצריך לקום בשלוש בבוקר כדי להתעסק עם שקית חלב, אחרי יום שלם שבו טרדו את מנוחתו האיומים הביטחוניים מאיראן ומעזה וחזר הביתה במקרה הטוב בחצות כשהוא מרוט נוצות. בסביבת רה"מ תוהים כמה זמן עוד יצליח להחזיק מעמד עזרא סיידוף, אב הבית שמוזכר במרבית התביעות, עד שיאמר בעצמו: איני יכול עוד.

מחמם את הספסל

לפני שנתיים התכנסה ישיבת הממשלה לציון יום מותו של מנחם בגין במרכז המורשת לזכרו של ראש הממשלה לשעבר. מנהל המרכז, הרצל מקוב, קיבל את רשות הדיבור והציג בפני השרים סקר שהעיד על כך שבגין היה ראש הממשלה הכי פופולרי. נתניהו לא אהב את הסקר הזה, קל וחומר את העובדה שהוצג בפומבי. לא הוא ייתן לבגין לנצח גם אם הוא נפטר ב-92.

נתניהו לעולם לא ייתן למישהו להצליח לידו. זה עניין של אופי. כששר הרווחה לשעבר משה כחלון קיים מסיבת עיתונאים והציג את הצעת החוק לקידום בנק הדואר החברתי, נתניהו משך לו כעבור 10 ימים את ההצעה ועוד תדרך נגד השר הנמרץ שאין סיכוי שההצעה תעבור. כשתחת כובעו כשר תקשורת הצהיר כחלון שהוא תומך בערוץ 10 בזמן המשבר הגדול שאיים על קיומו, הוציא נתניהו את הטיפול בערוץ המתבוסס מידיו של כחלון והעביר אותו לוועדת לוקר. כחלון הבין את הרעיון והפסיק לדבר וכשהבין שליד נתניהו לא יוכל לקדם אף מהלך, החליט לסגור את הבסטה וללכת הביתה.

כשנכנס לרה"מ להודיע לו שבכוונתו להתפטר, היה זה יום א' אחרי ישיבת הממשלה. נתניהו לא האמין. נדבר ביום ה', אמר לו נתניהו. אבל השר היה נחוש. אני יודע לנהוג, הוא אמר לרה"מ, אני יודע לחנות, אני יודע אפילו להכין חביתה, אני לא צריך עוזרים או מזכירות, אני פורש. אסתדר גם בחוץ. אתה תהיה שר אוצר, השיב לו נתניהו, וחשב שתתקיים עוד פגישה. לקראת השעה 19 הוכה רה"מ בתדהמה. כחלון התפטר מהממשלה.

נתניהו שהתקשה להשלים עם עזיבתו של הקלף החברתי היחיד בליכוד, לא הרים ידיים ובהמשך הציע לכחלון את ראשות מנהל מקרקעי ישראל, לכהן כשר אוצר מקצועי ולשמש כיו"ר מרכז הליכוד. כחלון לא נפל בפח שוב והעדיף לוותר על ההבטחות שממילא לא נועדו להיות מקוימות.

מערכת היחסים העכורה הזו שהחלה בקדנציה הקודמת עלולה להביא את נתניהו בקדנציה הבאה לראות ישיבות הממשלה מספסלי האופוזיציה. אם כחלון, למוד האכזבות מנתניהו, יצליח לטפס בסקרים ולהביא מספר מנדטים דו ספרתי, הוא יכול להיות לשון המאזניים שבהל פה ימליץ בפני הנשיא להעביר את שרביט השלטון מרה"מ הנוכחי לבוז'י, איווט, או יאיר.

לא פחות מהזהות העומד בראש המפלגה החדשה, אחד האלמנטים הגדולים בהצלחתו של כחלון יהיה הרכב הרשימה. כחלון צריך להיזהר מתקדים מפלגת המרכז. גם היא זכתה לתקשורת מפרגנת כשהציגה קו אנטי נתניהו. הסקרים ניבאו לה 15 מנדטים אבל בסוף היא סיימה עם שישה, חרף הכוכבים שהיו שם, שחק, רוני מילוא ואיציק מרדכי. לא צריך לחזור ל-1999, מספיק לעיין בערך "קדימה", המפלגה שנולדה עם 29 המנדטים של שרון ואולמרט ומתה עם שני המנדטים של מופז.

באקורד הפתיחה שלו בידיעות מנסה כחלון החדש להתבדל מכחלון הליכודניק שתמך בבניה מאסיבית במאחזים ובהתנחלויות. הוא יודע היטב שיהיה לו קשה לרוץ במסגרת פלטפורמה חדשה מבלי שיסביר מה השתבש בזו הישנה. נקודת המוצא היא שהמהלך שלו יתקבל כך בקרב הקהל הביתי שלו בהבנה יותר גדולה. בליכוד אמנם תדרכו נגדו שהוא מזגזג, אבל את אותו הדבר בדיוק אפשר לומר על נתניהו שהציע לכחלון להיות ראש המנהל ואח"כ חזר התקפל.

אפשר לשער שלא רק האג'נדה אנטי-ביבית ואיבוד הקו החברתי של הליכוד הם שהביאו את כחלון לבחור בדרך החדשה. גם השיטה, הפריימריז וקבוצות הלחץ שמתפקדות ליכוד, ודאי הביאו אותו לחלום על הקמת גוף חדש. הרי גם אם נשמעות במערכת הפוליטית טענות כי לפיד וליברמן עומדים בראש מפלגות אנטי דמוקרטיות, הדגם הזה הוא החלום הרטוב של כל פוליטיקאי שמבין שרק ככה אפשר לשלוט.

בינתיים, כחלון הולך להיות האיש שהשפיע הכי הרבה על מחירי הדיור מבלי להיות יו"ר המנהל כפי שהובטח לו ומבלי להיות שר האוצר, רק מעצם העבודה שהוא מתחמם על הספסל. אם בזכותו נתניהו ולפיד יפתרו את בעיות הדיור, המזון ויפחיתו את עמלות הבנקים, הוא עוד עלול להישאר ללא אג'נדה ולהיזכר כשחקן שקלע הכי הרבה סלים מהספסל. בניגוד ללפיד, שהתחבא במשך שנים, כחלון לא משחק משחקים. הוא יוצא לאור ומתחיל להתארגן. בקרוב הוא יתחיל לשחק הגנה כדי לוודא שלא יישאר עם הטרנינג עד סוף המשחק.