שוויוניות, קוויאר ושדות סולאריים: קיבוץ שלא הכרתם

אמצע המדבר. "חור". הרי אדום ממזרח, מאות מטרים מהמוצב הירדני. ממערב - הכביש השועט לאילת. מעטים רואים את השלט "קטורה", מעטים עוד יותר יודעים כי הקיבוץ הקטן, באמצע שום מקום, רחוק מכל דבר. 44 מעלות בקיץ, מנהל שותפויות, חברות ועסקים מצליחים חובקי ארץ ועולם. שותף בגידול דג חדקן וייצור הקוויאר היקר ביותר (300 דולר למנה ראשונה של 30 גרם), והטוב ביותר בעולם (כן, כן!).

מפעיל עם שותף לונדוני וגם עם קרן הברון הירש JCA, 600 ק"מ רץ של צינורות זכוכית לגידול מוקפד ואינטנסיבי של מיקרו-אצה ירקרקה שהחומר הפעיל שלה, ורדרד-כתמתם שנותן את הצבע לדג הסלמון, נחשב לאנטי-אוקסידנט (נוגד חמצון) החזק ביותר המוכר היום בתעשיית תוספי המזון בעולם. זה גם החומר, המפעל והחברה שנבחר על ידי פוג'י, ענק הפילמים והאלקטרוניקה מיפן, כדי שיוביל אותה לכיבוש עולם הקוסמטיקה ושימור היופי העולמי.

ועוד לא דיברנו על דגי הדניס הגדלים בכלובים בים התיכון, שותפות במיזם הגדול במדינה לחשמל סולארי שציין לפני שבוע טקס פריסת 5 שדות סולאריים חדשים בערבה, ועוד מיני עסקים מצליחים כאלה ואחרים. ואחרי כל זה הם בכלל קיבוץ קטן, קהילה חברתית, 180 חברים שיושבים כאן מבחירה, רצון, חזון, שליחות, אמונה ושמחה ("כשיושבים בערב בחוץ זה גן העדן האמיתי"; מתי? "יש איזה שלושה חודשים עם מזג אוויר שמאפשר את זה").

קיבוץ של פעם. חיים כמו בסיפורים ההרואיים/רומנטיים ההם בשוויון מוקפד, צניעות מבחירה ואידיאולוגיה כמדריך חיים. כל ההחלטות מתקבלות בהצבעה דמוקרטית. בקטורה, למשל, שונאים חובות, לכן כל הלוואה שההחזר שלה יימשך מעל לשנה מחייבת אישור אסיפת חברים. ואגב - אין להם חובות. קודם מרוויחים, אחר כך קונים. אין עשירים, אין עניים. כל המשכורות עוברות לקופת המשק, כולל הרבה מאוד שעות נוספות שעושים החברים שמקבלים דמי כיס (על הוויכוח הסוער והמתמשך בהמשך). עם חדר אוכל פעיל, שליש צמחוני, קיבוץ חילוני שבמרחב הציבורי שלו מקפידים על שבת וכשרות.

מעל ל-90% מהחברים בעלי תארים אקדמאיים, חלקם בעלי התמחויות נדירות במיוחד. הם מחזיקים קרן מיוחדת ל"יום גשום". כל זה באמונה סוציאליסטית עמוקה מעשית ולא מתנצלת הנטועה בסביבה האנושית והפיזית, שמבקשת לחנך ב"מכון ערבה" דור ישראלי, ירדני, פלסטיני, בדואי ואמריקאי של חיבור, סובלנות, כבוד ואכפתיות סביבתית וחברתית.

עוד דבר אחד "קטן" אך ותיק, בקטורה נטעו לפני כמה שנים מול בית ההארחה המדברי המבוקש ומשרד הנהלת החשבונות שנותן שירותים ללקוחות חיצוניים, עץ תמר יחיד ומיוחד ששמו בישראל "מתושלח", שהונבט מגלעין רדום אחד בן קרוב ל-2,000 שנה (אישור מיוחד ניתן אחרי סדרת מחקרים שבוצעו במעבדות אוניברסיטאות ציריך ובר אילן). הגלעין התגלה בחפירות יגאל ידין, 1960, בארמון הורדוס במצדה, שריד מתקופת המרד ברומאים והמצור, שגודל, בניגוד לכל החששות ואי-הוודאות, כבן מפונק ונדיר בתוך עציץ במשך כמה שנים טובות עד שניתן היה לטעת אותו באדמת קטורה.

סביבו גדר, מצלמות ואבטחה. רשתות טלוויזיה ועיתונות אמריקאית כבר היו וצילמו, הנוצרים בעולם ממתינים בכיליון פה לטעום בעוד כשנה את התמר המתוק מימי הולדת ישו. הוא יימכר אחד אחד, בקופסא מעוטרת עם תעודות גיל ומקור חתומות. וחוץ מזה: מאחר שקיבוץ זה בעצם עסק משפחתי, הם כבר עובדים על 200 השנים הבאות. שרק לא יקרה להם מה שקורה לכמה מהחברות המשפחתיות שהדור השלישי, שבקטורה רק מתחיל להיוולד, ישבש את שהדור הראשון בנה והשני הרחיב.

"בודק כל רעיון"

אד הופלנד, שם רשמי בתעודת הגיור: ברק בן אברהם, מכנה עצמו "נציג הקיבוץ בעסקים". בפועל הוא היו"ר הדוחף והמוביל של כל החברות והשותפויות במשק. נולד בהולנד למשפחה נוצרית, מאזור החממות החקלאי בין האג לרוטרדם. אבא היה איש עסקים בינלאומי. "אנחנו משפחה סוציאליסטית, אוהבי ישראל". הוא נזרק מבית הספר כי לא ידע ללמוד: "עד היום אני לא יודע לכתוב עברית אבל יודע לקרוא הסכמים". הוא היה אז בן 21. "אמרתי להורי שאני נוסע לשנה להתנדב באיזראל. אבא שלי סידר לי פרוטקציה לעבוד בקטורה. כן כבר אז הבנתי איך זה עובד... היו לו קשרים בסוכנות כי הוא בנה את החממה הראשונה בארץ, אז הוא התקשר ואמר שהבן שלו רוצה קיבוץ. הם המליצו על קטורה כי שם דיברו אנגלית וחשבו שיהיה לי נוח להסתדר, אלא שהקיבוץ לא הסכים לקבל גויים מתנדבים, אז האנשים בסוכנות אמרו להם: 'אם אתם רוצים כסף מהסוכנות - אתם חייבים לקבל את הבן של הופלנד'.

"אחרי זמן קצר, בקטיף המלונים, פגשתי את אשתי היקרה ציפי, ילידת אל-פאסו ארה"ב, מגרעין יהודה הצעיר. ההורים שלה חטפו שוק. לא הבינו מאיפה זה בא להם. שלחו את הילדה לארץ הקודש ואז היא מביאה להם גוי כשידוך... אני באתי להורי ואמרתי: 'לא חוזר להולנד, לא נכנס לעסק של אבא, נשאר בקיבוץ, מתחתן וגם מתגייר'. הם קיבלו את זה באהבה גדולה, ומאז היו מגיעים לביקור כמה פעמים בשנה. התחתנו באספסת ואחרי כמה זמן התקבלתי כחבר: חבר מספר 25. בהתחלה היו שנים של משבר גדול. היה קשה מאוד מאוד. היינו מעטים, לכן 90% מהיום שלנו עבדנו, בחורף וגם בקיץ, היינו חקלאים. לשבת בטרקטור ב-44 מעלות בלי מזגן זה קשה. הסתובבנו כל הזמן עייפים עם פנים אדומות. היינו צעירים מדי, קטנים מדי ומתלהבים מדי.

"הסוכנות אמרה לנו תקימו מטעים, אז הקמנו. אבל האדמה קשה והמים המלוחים לא התאימו. לקח לנו הרבה זמן עד שהבנו שהצד החזק שלנו זה הידע האקדמי הייחודי שיש פה לחברים ורוח היזמות שנובעת ממנו, ואנחנו כל הזמן מקפידים לטפח אותה. אני יכול להעיד על עצמי, קודם כמרכז משק והיום כנציג הקיבוץ בעסקים, שאני כל הזמן רץ ומחפש. פתוח לכל דבר. לקחתי החלטה אסטרטגית: מרחק איננו פקטור. אני לא מתייחס למרחק, למרות שהוא עול לגמרי לא קטן. כל רעיון אני בודק. לכל ישיבה שמזמינים אותי אני בא, לא חשוב איפה. זה אולי נשמע פשוט, אבל זה לא. אני מחפש הזדמנויות. לא, אין לי מזכירה, לא צריך. את הפגישות שלי והזמנת הטיסות והנסיעות אני עושה לבד, כך אני יכול לשלוט בזמן.

"לפני כ-10 שנים פגשתי במקרה בשדה דב את האנשים של קיבוץ דן. הם היו בדרך צפונה, אני דרומה. שאלו אותי אם ערגד - ערבה דגים בה שותפים קיבוצי הערבה - רוצה להשקיע בחווה לגידול קוויאר. מיד נכנסנו לבדיקה ותהליך קבלת החלטות. היום ערגד, שפעם החזיקה את כלובי הדגים באילת ונאלצה לסגור אותם ולהעביר לים התיכון, מחזיקה 50% במיזם הקוויאר".

לגמרי לא פשוט העסק הישראלי הזה שמספק את תאוות העולם ב-7 טון קוויאר לשנה. פעם שלטו בו רק מדינות הים הכספי - רוסיה ואיראן - עד שחיסלו את הדגה, והיום חל איסור חמור לדוג חדקן בים הכספי. לדג, שמגיע למשקל כ-20 ק"ג, לוקח 10 שנים לייצר באופן חד-פעמי 2-2.5 ק"ג של מעדן ביצי הדגים השחורות המלאות, המתפצפצות בפה, הכול כך מפורסמות שלו. KARAT CAVIAR שמגיע בקופסה כחלחלה עם סימון מפורש: 'מייד אין איזראל', מבוקש מאוד ברוסיה, ארצות הברית ויפן. מבקרי אוכל ומסעדני צמרת עולמיים בחרו בו כטוב ביותר בעולם.

"יום אחד אני מקבל טלפון, מזמינים אותי לישיבה ושואלים אם אנחנו, כקיבוץ, מוכנים שחבר שלנו ד"ר יורם הופמן, מומחה גדול, אחד הבודדים בארץ לגידול אצות, יהיה מוכן לעבוד בסטארט-אפ של חברה פרטית ALGA TECHNOLOGIES לגידול מיקרו-אצה שקיימה פיילוט בשדה בוקר. זה לא שולי שיורם והקיבוץ יהיו מוכנים לעבודה שהיא שעה וחצי נסיעה לכל כיוון, אבל אמרנו כן. חשבנו שאם יהיה באמת עסק אז נבנה אותו כאן בקטורה. וזה מה שהיה. האצה והחומר הכתום הפעיל ASTAXANTHIN (מצוי בסלמון, בגזר) שמתקבל כשהיא נכנסת לסטרס, היו מוכרים ומוערכים, אבל הבעיה הייתה בקשיי הגידול, הרגישות, בדיוק הנדרש ובבקרת האיכות האינטנסיבית". מוביל הרעיון היה פרופ' סמי בוסיבא (מנהל המכון לחקלאות וביוטכנולוגיה של אזורים צחיחים מאוניברסיטת בן גוריון), בעל שם עולמי בתעשיית האצות.

הפיילוט הצליח, ה-FDA אישר כתוסף מזון. החליטו להקים מפעל מסחרי, הקיבוץ ניהל משא ומתן עם קרן השקעות פרטית GROVEPOINT והשותפים שלה יק"א, JCA (החברה היהודית להתיישבות שהוקמה על ידי הברון הירש ב-1891 - ס.ק.ל). "אנחנו מחזיקים 20%, המפעל אצלנו, מוכרים את החומר הפעיל לחברות גדולות לתוספי מזון בארצות הברית וביפן". מתחרים, יש גם יש, בהוואי, בשבדיה, ביפן, בסין, בניו זילנד, שהקימו לאחרונה ארגון עולמי שידאג לרגולציה מתאימה ובידול איכות מול ניסיונות כניסה של יצרני חומר סינטטי.

הופלנד, כמי שיודע לחיות ולהתנהל בין שותפים שונים ואף משונים, נבחר ליו"ר הארגון העולמי. "אנחנו הולכים להרחיב ולגדול, משקיעים עוד 60 מיליון שקל להרחבה, אבל תשמעו משהו משונה - לא מסכימים לתת לנו תנאים של מפעל מאושר... אנחנו בערבה, כל החומר כולו הולך ליצוא, אבל במרכז ההשקעות אומרים 'לא מגיע לכם'. למה? מי יודע? אנחנו במלחמה לקבל הכרה כמפעל מאושר".

לגמרי במקרה נכנסה לקיבוץ גם תעשיית האנרגיה הסולארית שנמצאת עתה בעיצומה של פריחה, שינויי בעלות וכמובן בירוקרטיה ישראלית טורדנית. "יום אחד לפני כמה שנים נעמד אצלי פה בפתח הדלת יוסף אברמוביץ' שרק הגיע כמה ימים קודם, ואומר לי: 'כל כך הרבה שמש... לא חבל?'". אברמוביץ, אקטיביסט פוליטי אמריקאי עלה לארץ ב-2006 עם משפחתו, אשתו הרבה הרפורמית סוזן סילברמן מפעילות נשות הכותל, ונחת תחילה בקטורה אותה זכר מצעירותו בתנועת יהודה הצעיר. מאז הכול היסטוריה ומלחמה עקובה מבירוקרטיה על עצמאות אנרגטית. אברמוביץ, הופלנד היו"ר ודיויד רוזנבלט סגן היו"ר מניו יורק, רצים בין המשקיעים הפרטיים בארץ ובחו"ל, בין הסכמי קרקע, רישיונות ושדות האנרגיה הסולארית של "ערבה פאוור" הנפרסים בקצב שיכול היה להיות הרבה יותר מהיר ויעיל. "אני לא מבין את הביטחון האנרגטי העקום והמעוות שלנו פה בארץ", אומר הופלנד. "גם אצלנו וגם אצל המתחרים שלנו הכול מוכן להתפרס עם עוד ועוד שדות מחר בבוקר. גם ההסכמים שלנו עם חברת החשמל תקפים ל-20 שנה, אבל הבירוקרטיה של רשות החשמל תוקעת את הכול".

הרעיון היה כל כך מזהיר שסימנס, התאגיד הרב-לאומי באמצעות סימנס פייננשל סרוויסס, החליטה להשקיע בו את ההשקעה המסחרית הראשונה שלה בארץ, 35% מהמיזם. גם הקרן הקיימת לישראל, שוב בצעד חריג מבחינתה, נכנסה להשקעה מסחרית של 10% בערבה פאוור. לפני כחצי שנה החליטה סימנס העולמית לצאת מהשקעותיה באנרגיה סולארית בעולם. שיחות נעשות בדרגים שונים מול גורמים שונים בארץ ובעולם, ויש רצון שהחברה הפרטית GSP של אברמוביץ, רוזנבלט, קטורה והמשקיעים הפרטיים, יקנו את חלקה של סימנס. עסקה כזו או אחרת, צפויה להיחתם בשבועות הקרובים.

"רווחים זו לא מילה גסה"

קטורה (אשתו השלישית של אברהם אבינו, לה נישא אחרי גירוש הגר ומות שרה) קם באוקטובר 1973, ימי מלחמת יום הכיפורים, על שטח היאחזות נח"ל שהתפרקה. לקרקע עלתה קבוצת צעירים בתחילת שנות העשרים שלהם, כולם בוגרי אוניברסיטאות, מגרעיני תנועת "יהודה הצעיר", תנועת נוער ציונית אמריקאית שהוקמה ומוחזקת מאז 1909 על ידי הארגון העולמי של נשות הדסה. המבטא האמריקאי הכבד נשמע גם היום במשעולי הקיבוץ - אבל לא מילה זרה אחת, שכן כך החליטה אסיפת קיבוץ לפני הרבה שנים. שפה זרה אסור לדבר בשטחים הציבוריים, אפשר בתוך הבית הפרטי.

זה אחד מעשרת קיבוצי הערבה הדרומית. המושבים אגב, שולטים בערבה הצפונית. חברי הגרעין קיבלו אפשרות לבחור בין הגולן לערבה. 5 מהם נשארו עד היום. עם הזמן הצטרפו גרעיני תנועת הצופים ועוד אנשי חוץ. כל מצטרף, ברגע שהתקבל כחבר, נשלח ללימודים אקדמיים "כדי לאזן בין כולם וכדי לשמר את היכולת היזמית שלנו", אומר הופלנד. "כך גם הילדים שלנו. אחרי שירות צבאי שולחים כל בן ובת ללימודי תואר ראשון, הקיבוץ מממן לימודים, דיור וכלכלה. אחר כך הם מחליטים מה לעשות. כולנו היינו פעם צעירים שעזבו בתים, משפחות והרחיקו לארץ אחרת. אנחנו מבינים את הצורך של הבנים והבנות שלנו לחיות חיים אחרים. יש ביקוש לצפון תל אביב, לשינקין, לפלורנטין, אחר כך, מגיל 35-36, מתחילים לחכות להם שיחזרו".

לפני למעלה מ-20 שנה התכנסו החברים והחליטו שאצלם לא משקרים זה לזה. ההורים בחוץ התקרבו לגיל חלוקת ירושות, וכדי למנוע מצב של התלבטות והסתרה אם להכניס את כל הכסף למשק או לשמור משהו בצד, התקבלה ההחלטה שמותר להחזיק בחוץ כסף ונכסים שהתקבלו בירושות - אבל אסור להשתמש בזה בקיבוץ. אסור להעלות את רמת החיים של זה או אחרת. "כדי לשמור על שוויוניות צריך להיות מאוד אידיאליסטיים. כולנו מאוד קפדנים בעניין השוויון. לא מוסיפים רבע מטר לדירה. זוג מקבל 45 מ"ר, משפחה עד 82 מ"ר, עם הילד הרביעי מקבלים מקרר יותר גדול. לא קונים מכשיר חדש שלא קיים בקיבוץ. אחרי דיונים ארוכים הוחלט רק לפני שנתיים שמותר להכניס מכונת כביסה הביתה, אם רוצים. המכבסה ממשיכה כמובן לעבוד. לגהץ? לא, אצלנו לא מגהצים. אוטו? לאף אחד כמובן אין רכב פרטי. מי שעובד בחוץ, ואנחנו מאוד תומכים בעבודות חוץ, מקבל אוטו מהחברה. הרכב שלי מהקיבוץ, אבל בשישי שבת הוא של החברים."

כשרות? שבת? אתם לא קיבוץ דתי.

"יש חובשי כיפה בודדים, יש מניין בבית הכנסת, אבל שבת וכשרות זו החלטה מהיום הראשון. גרעין של צעירים יהודים עם תודעה יהודית, שוויונית, סוציאליסטית. אגב, רווחים זו לא מילה גסה, ממש לא, להפך. זה עלות החיים ומימוש המטרות והאידיאולוגיה. בלי רווחים לא היינו עושים את מה שאנחנו עושים. אנחנו סוציאליסטים בפנים וקפיטליסטים בחוץ. חיים בסובלנות בפנים ובחוץ. הילדים התחנכו כך. לפני זמן, כשהילדים בגרו ורצו להקים פאב היה ויכוח גדול אם אפשר לפתוח בשישי בערב ובשבת. אחרי דיונים וסערות באו הצעירים ואמרו: 'עזבו, לא נפתח בערב שבת, בשביל זה לא מערערים חברות'. בתגובה, אנחנו המבוגרים, פתחנו סבב הסעות. חברים מסיעים את הצעירים למקומות הבילוי ואוספים אותם בסיום".

על מה רבים?

"לא רבים. דנים, מדברים, שוקלים, מתווכחים. מתורבתים. למשל על דמי כיס. שנים נתנו 500 שקל לאדם בחודש, ואחרי תהליך שנמשך 3-4 שנים החלטנו להעלות את זה ל-1,500 שקל לחודש, אבל בתמורה בוטל חלק ניכר מהדברים שהקיבוץ שילם עבור החברים. לפני הרבה שנים כשדיברו על זה התנגדתי מאוד להעלאת דמי הכיס. חשבתי שזו החלטה שמתחילה את סוף צורת החיים, כמו הכנסת קומקום חשמלי לחדר... הפעם הייתי באמצע. החיים משתנים, אני השתנתי. הילדים שלנו גדלו, הם חיים בינתיים בחוץ, אנחנו רוצים לבקר אותם, לתת מתנות, לעזור".

נסיעות לחו"ל?

פעם ב-4 שנים. אבל, אנחנו הרי יודעים ומתירים לחברים להחזיק כסף בחו"ל, אז כדי לא לפרוץ את חשיבות השוויון קבענו שאם אתה רוצה לנסוע יותר, מהכסף שיש לך בחוץ, אז תיסע, אבל אז גם חייבת להיות הקפדה בשוויון מלא של מספר הימים בחו"ל וגם אתה לא מקבל כסף מהקיבוץ על הנסיעה של פעם בארבע שנים. זה סידור יפה, מבין, אינטליגנטי".

אתה נוסע, בתי מלון, מסעדות, זה לא מעצבן את החברים?

"אני נוסע נטו נטו. נוסע באוטו, טס, נפגש, חוזר. בכלל לא רוצה להישאר בחוץ, גם לא בתל אביב. תמיד רוצה הביתה. אוהב להיות כאן. זו תמצית החיים שלי, של כולנו פה".

מה לגבי פנסיה?

"הראשון ייצא לפנסיה בקרוב, אבל אנחנו לא חיכינו כמו קיבוצים אחרים וכבר לפני עשרות שנים קבענו פנסיה אישית לכל חבר. כמובן שהפנסיה והביטוח הלאומי נכנסים לקיבוץ. אנחנו רוצים לדרבן את הפנסיונרים לעתיד להמשיך לעבוד, אבל אנחנו דנים אם אפשר יהיה לתת להם קצת יותר ימי חופש, אולי קצת פחות שעות עבודה. נראה, עוד לא החלטנו".

וקליטה?

"אנחנו קיבוץ קולט, כל שנה 2-3 משפחות. יש ביקוש גדול בהרבה, אבל אין איפה לתת להם לגור. למה באים? בגלל אידיאולוגיה, בגלל איכות החיים, לא מבין בכלל את השאלה. העסק החברתי פה עובד, אלה חיים טובים, מלאים. הבעיה העיקרית שלנו היא מגורים. עכשיו הכנסנו כמה קראווילות, אבל זה שורד זמנית, צריך בתים. אבל אנחנו, כמו כל קיבוצי הערבה, לא מסוגלים להרים את זה לבד. אנחנו צריכים קודם כל 10 דירות לכל אחד מ-10 הקיבוצים בערבה הדרומית. זה היה צריך להגיד למדינת ישראל שעוד 200 איש ואישה, תוספת של 5% לערבה, ילדו ילדים, יעשו עסקים, יפריחו את הנגב הדרומי. אבל הבנייה פה יקרה, וגם הערך של הדירות בעוד עשרים שנה לא שווה הרבה. אנחנו לא מסוגלים להרים את זה. כולנו חוזרים ופונים ומבקשים תמיכה של שליש מהעלות מהמדינה, אבל מסבירים לנו בממשלה, במשרד השיכון, באוצר וברשות המקרקעין שלא קיים סעיף תקציבי כזה. אני לא מצליח להבין את זה, לא מבין איך הם לא קולטים כמה זה חשוב".

"הכוח משחית"

אתה מתעניין במה שקורה במדינה צפונה ממך?

"בטח. איזו מין שאלה זו... מתעניין די אובססיבי".

מה דעתך על השחיתות שנמצאה אצל ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט?

"רק שתי מילים יש לי לומר על זה: לאן הגענו... אני חושב שהשתן עולה להם לראש. הכוח משחית. אם אתה לא אדם חזק עם תודעה פנימית של יושרה, ואם אין מערכת שתחזיק אותך - אז כנראה קשה להישמר. בכלל, האווירה הכללית היא שזה בסדר, שאם אתה לא משתתף בחגיגה אז אתה פראייר".

עומק העכירות של תופעת המאכערים.

"זה מעסיק אותי מאוד. ראיתי הרבה וגם השתמשתי מדי פעם. הבעיה היא הבירוקרטיה, שאותה צריך לנטרל".

קטורה מאורגנת במסגרת התנועה הקיבוצית, התק"ם, מה זה אומר?

"כלום. התנועה הקיבוצית לא דואגת לקטורה אלא למרכז הארץ, בדיוק כמו שההסתדרות לא דואגת לעובדים אלא לחזקים מחברת החשמל והנמלים. ככה זה".

מנהל בערבה, ישר הגון צנוע, שונה ממנהל תל אביבי אפוף האגו, התאוותנות והשטיקים. זה החום? המדבר?

"הלוואי שיכולתי לומר בביטחון כן, אבל זה הרבה יותר מסובך. מה שמכוון אותי כבן אדם ישר, מעבר לחינוך ההולנדי הקפדני שלי, זה הקיבוץ. פעם בחודש אני בתורנות מטבח, מכין ארוחת שישי מיוחדת, בהגשה, ל-500 חבר'ה. אני גם חייב דין וחשבון לכל בעלי הבית שלי, החברים והחברות. בין הקוויאר והפגישות בעולם ובתל אביב, זה מה שמחזיר אותי למקורות".