דווקא יש חיי לילה בפ"ת, חולון, גבעתיים וראשל"צ

תחנה ראשונה: גבעתיים בצד השני של איילון

עשר וחצי בלילה, יום חמישי. בתל-אביב זו שעה מוקדמת יחסית ליציאה, אבל נראה אתכם מוצאים שולחן בבוגארט שבגבעתיים, באוטו הסמוך, או בבוגארט רד שמעבר לכביש (שמוגדר כפיק-אפ בר, עוד נחזור לזה בהמשך). רחוב כצנלסון, עד לא מזמן מעוז של מפא"יניקים קשישים, חי ובועט גם בלילה, והסיבה היחידה לזה שאתם לא יודעים על כך הוא שאתם מתעקשים להמשיך ולבלות בתל-אביב, כמה מיושן מצדכם.

טוב, זאת הייתה הגזמה: שום דבר ממה שקורה בחיי הלילה של אחד מפרברי השינה המנומנמים ביותר בישראל לא צריך לאיים על מקומות הבילוי השוקקים של תל-אביב; אבל תודו שעצם העובדה שעל-פני קטע רחוב באורך של כמאה מטרים, בלב גבעתיים, פועלים שלושה פאבים, בר-יין ומסעדת סושי שוקקת - היא כבר סיבה למסיבה. כמוה פועלים פאבים מוצלחים למדי בפרברים הקרובים לתל-אביב - מחולון וגבעתיים הקרובות יותר, ועד פתח-תקווה וראשון-לציון במעגל השני.

מה גרם לפריחה הזו? התזה המרכזית גורסת כי אחד המניעים העיקריים הוא מודעות הולכת וגוברת, מלווה באכיפה מוגברת (במיוחד בסופי השבוע) לנושא נהיגה תחת שכרות, בשילוב המעבר לפריפריה הקרובה לתל-אביב, מצד הצעירים שנהגו לבלות בתל-אביב לפני ש"התמסדו". ההנחה היא שמי שהיו בליינים תל-אביביים זקוקים עדיין לפחות ליציאה השבועית שלהם מהבית, אבל מפחדים לנהוג ולא רוצים להשקיע כ-150 שקלים במונית הלוך-חזור לעיר הגדולה.

א', שרכש לאחרונה דירה בגבעתיים, מסכים עם התיאוריה הזאת: "לא רק שבמשך שנים גרתי בשכירות בתל-אביב, גם היום אני עובד בתל-אביב ומתנהל בה במשך רוב היום".

- אבל מבלה בגבעתיים?

"אם אני מסיים יום עבודה ונפגש עם מישהו בבר בתל-אביב, אז אני שותה משהו קל, אולי כוס בירה אחת, ואין לי בעיה לנהוג חזרה. זה אולי לא בסדר, אבל בשעת ערב מוקדמת יחסית ובאמצע השבוע, הסיכוי שלך להיתקל בשוטר שיבדוק אם שתית הוא אפסי. לעומת זאת, אם אני אחרי מקלחת, על הספה בבית, ומתחשק לי לצאת לבירה, אני לא אקח את הרכב לתל-אביב, מה גם שהסצנה פה די נחמדה, שכונתית במובן הנעים של המילה".

אני מגיע לבוגארט רד, ממש מול הבוגארט המהוגן יותר. האמת? קצת קשה לשים לב להבדלים. בבוגארט רד, לפחות בערב שבו ביקרתי בו, הקהל היה קצת יותר צעיר והורמונלי, אם כי רובו ישב בחוץ, על הרחוב, מה שלא בדיוק עולה בקנה אחד עם אווירת פיק-אפ. א' מסכים: "אני מודה שלא שמתי לב להבדלים בין שני הברים, עד שאמרו לי שאחד מהם הוא פיק-אפ".

קול אורלוגין קורא חצות. אני לוגם גולדסטאר מבקבוק בשולחן קטן שהצלחתי למצוא בקצה הבוגארט ומנשנש חומוסים קטנים בצלחת. ברמקולים מוזיקה שהייתה פופולרית בסוף שנות ה-80 ומהמטבח זורמות לשולחנות מנות של לזניה ושל פיצה. לך תבין.

תחנה שנייה: פתח-תקווה בבוקר לח בבר תרל"ח

בראשית היה ג'יימס, או כמו שהוא מכנה את עצמו בפרסומים הרשמיים ג'מס. רק לפני כמה שנים עוד מדובר היה במבשלת בוטיק, אמנם גדולה יחסית ואחת כזאת שזכתה מיד לחיבוק אוהב מהתקשורת, אבל ספק אם מישהו מהכתבים שהזדמנו לשם לכוס בירה מתוצרת עצמית - ושציין לעצמו בזלזול מסוים שירקות בטמפורה הם עדיין להיט קולינארי בפתח-תקווה - חזה את הצפוי.

העובדה שמיומם הראשון היו המבשלה והמטבח בצמוד כשרים (ג'רמי, בעל הבית, הוא חובש כיפה), לצד הפיכתה של גבעת שמואל למעין רמת-אביב של המחנה הסרוג, הפכה את מבשלת הבירה הזאת לאתר עלייה לרגל ממש. שולחן כבר קשה למצוא ללא הזמנה מראש, המקום שמצאנו על הבר הוקצב לנו למשהו כמו שעה וחצי ("כי אחר כך זה כבר מוזמן"), ואפילו כשאחרי כמה בירות חשבתי להשתעשע קצת ולעבוד על אחוזי הקליעה שלי מהשלוש בסל שבחוץ, נוכחתי שגם בדרך אליו אני צריך להתגבר על השמירה של כמה חבר'ה שהמתינו שם לפניי. לו אני ה"אח" נפתלי בנט, הייתי מגיע לכאן בכל ערב נתון כדי לנסות ולעשות עוד קצת נשמות.

את מה שג'מס התחיל כמעט בלי כוונה, לקחו בתרל"ח הסמוך צעד אחד קדימה. בבוקר לח בשנת תרל"ח יצאו כמה יזמים צעירים וסרוגי כיפות אל פאתי אזור התעשייה של קריית אריה, והחליטו להקים פאב לאוכלוסייה הדתית. זה לא חלילה שמישהו יגרש ממנו חילוני למהדרין כמוני, אבל אוכל כשר, סגירה של המקום בשבת, ומוזיקה ישראלית לא מאוד מעודכנת, הפכו אותו בדיוק למה שכיוונו אליו מייסדיו: אזור לוהט (בגבולות הז'אנר) של פנויים-פנויות מהמגזר הדתי-לאומי.

בחור בשם דורון, שצריך טלסקופ כדי לאתר את הכיפה הזעירה בקצה ראשו, מתנדב להסביר לי: "הדתיים של היום הם לא הדתיים של פעם. שירתנו בצבא, למדנו באוניברסיטה, אנחנו מטיילים באותם מקומות בעולם ורואים את אותה הטלוויזיה, אז למה לא לצאת לבלות? בתל-אביב קשה לנו יותר. אין לי בעיה לראות זוג מתנשק על הבר, אבל יש לי בעיה לשבת במקום לא כשר, אפילו אם אני רק שותה".

הפסקול ברקע הוא ממש בלוז לסרוגי הכיפות: משלמה ארצי ועד כוורת, והמטבח מספק נשנושים טעימים ברוח ישראל סבא (אנחנו טעמנו מנת דג שהייתה סבירה בהחלט).

אם ג'מס הוא מקום מעורב שפשוט "תפס" בקרב חובשי הכיפות, ואם תרל"ח ייעד את עצמו מלכתחילה למגזר הזה, שהצמיח בשנים האחרונות מעמד בינוני-גבוה שרוצה ממש כמו החילונים רק קצת פחות חשוף וקצת יותר כשר - הרי מה שקורה מזרחה משם, באזור רחוב השחם, הוא כבר משהו שונה לגמרי.

היעד שלי הוא אוסקר וויילד (משום מה הם כותבים ויילד, עם ו' אחת), מגה בר אירי בהמשך הרחוב, אבל בדרך אני גונב הצצה לברולו, שנמצא בשולי מרכז יכין, עם הפנים לרחוב. החבר'ה באחד הברים המצליחים בסביבה רואים כדורסל כשהמקום בתפוסה חצי מלאה, אולי אפילו שני שלישים. לעומת זאת, באוסקר ויילד משתרך תור קטן לפני המארחת, שמתירה לנו לעבור רק כשאנחנו מדווחים שאנחנו בדרך לשבת על הבר.

הבעלים של אוסקר ויילד, רן דור חי, הוא יזם ותיק בתחום חיי הלילה. את דרכו הוא החל באתר המסעדות ROL שבו צמח מאיש מכירות למנכ"ל, ובהמשך היה מעורב בבעלות על מסעדות בתל-אביב, לפני שהקים את הפאב האירי שלו בפתח-תקווה.

"אני מפתח-תקווה, אבל אני מודה שבמשך תקופה ארוכה, כשהיו שואלים אותי מאיפה אני, הייתי עונה 'מאם המושבות', כי ידעתי שיש לה דימוי טוב יותר", הוא מודה. "היום כבר אין לי בעיה, כי הדימוי של פתח-תקווה השתפר. יש פה מסעדות, יש פה ברים, והקהל המקומי מוכיח שאם משקיעים בו, הוא מחזיר בחזרה. ג'מס, שהיו הראשונים בסביבה, הביאו לפה מבשלת בירה. תגיד לתל-אביבי מבשלת בירה, והוא כבר ראה ושמע הכול, אבל בשביל פתח-תקוואי זה חידוש".

חידוש אחר, שעבד פחות, היה כשדור חי העסיק מארחת דוברת אנגלית, קטע שלפחות בתל-אביב (מדהים איך שהמרכז המקומי הוא הפרובינציה של המרכז הגלובלי) הפך לטרנדי, קוסמופוליטי עאלק.

"הלקוחות לא הבינו מה אני רוצה מהם", הוא צוחק. "היו עוקפים אותה, באים אליי ואומרים לי, 'תסביר לה שאני בסך-הכול רוצה לשבת'".

עם התזה שהוצגה בתחנה הקודמת, שגורסת כי החזרה לפרברים נובעת מרצון להתמודד עם נהיגה בשכרות, דור חי לא ממש מסכים. תחת זאת, הוא נותן סיבה אחרת, לא בלתי סבירה - חניה.

"בתל-אביב צריך לחפש חניה או לשלם עבורה, וישראלים שונאים לשלם על חניה. על הבר הם יוציאו מאות שקלים בלי להתבלבל, אבל ה-20 שקלים שתעלה להם החניה יכולים להרוס להם את הערב. מעבר לזה, צריך להסתכל על זה גם מהצד של היזמים: עד לפני שמונה שנים אף אחד לא האמין שחיי לילה יכולים להתקיים בפריפריה, אבל אז בא הסוהו והראה לנו שאפשר גם אחרת. אפשר להגיד שהם הראו לנו את האור שבקצה הפריפריה".

הסוהו, למי שלא יודע, הוא בר-מסעדה בראשון-לציון, שעל-פי נתונים לא רשמיים הוא הרווחי ביותר בישראל. כמעט תמיד, ולא רק בסופי שבוע, משתרך ליד דלתו תור של ממתינים למקום, ובקרב הקהל אפשר לראות לא מעט סלבריטאים מז'אנר הכדורגלן-דוגמנית, מה שרק מגביר את ההייפ סביב המקום.

הסוהו הוא גם דוגמה למה שקורה בפתח-תקווה. לפני כמה שנים, במסגרת מאמצי עיריית פתח-תקווה להתעורר מהתדמית המנומנמת, ניסו פרנסיה לפתות את הסוהו לפתוח שלוחה בעירם. הבעלים הסכימו, אבל מחשש לפגיעה במותג המצליח, רצו למתג אותו תחת שם אחר, מה שהביא לטרפוד העסקה. במקום הסוהו הגיעו מותגי בילוי אחרים, אחד מהם, המייט, אולי המותג שהכי מזוהה עם קונספט הבר התל-אביבי השכונתי (התחיל בדיזנגוף-ארלוזרוב בתל-אביב, והפך לרשת פאבים הפרוסה ברחבי העיר), פתח את המקום החדש שלו בקריית אריה. קשה לחשוב על הכרה גדולה מזו של תל-אביב בחיי הלילה של בנותיה.

תחנה שלישית: חולון - לאפה בגודל של כיכר המדינה

קשה למתוח קו ישיר בין רחוב כצנלסון שבגבעתיים לקריית אריה שבפתח-תקווה, והניסיון לתת סימנים בפריחת חיי הלילה של הפריפריה הקרובה מתערער עוד יותר כשאני מגיע לברוני שברחוב סוקולוב בחולון.

יום שני, שמונה בערב, והפאב הולך ומתמלא בגברים שמעדיפים לראות את הדרבי התל-אביבי המאכזב על כוס של בירה. אנחנו יושבים בקצה הבר ונתקלים מיד בפאביו הברמן, שונה מאוד מהברמנים שהפכו לבני המעמד העליון של חיי הלילה בתל-אביב. משהו בו נראה לנו מוזר, ורק אחרי כמה דקות אנחנו קולטים: הוא פשוט נחמד. עובר מהר מאוד לקרוא לך "אחי", ממליץ על מנות בתפריט, תוהה לגבי בחירת הוויסקי. שונה כל-כך מהניכור התל-אביבי שפשה במרבית הברים בעיר.

גם מסביב האווירה נינוחה יותר: אוהדי הפועל ומכבי משיקים כוסות של בירה אלה עם אלה, מנדבים זה לזה טעימות מצלחתם - ואני מתנצל בלבי על ה"פחחחחח" שנפלט משפתיי בעת הקריאה באתר הבית של הפאב, שלפיו המקום נקרא על-שם אשתו של נשיא צרפת לשעבר.

גם התפריט מזכיר נשכחות: פלטת מטוגנים בגודל של נושאת מטוסים, שמישהו הלביש טבעות של גמבה על הקצוות המפוצלים של הנקניקיות בתוכה, חוצה את הבר ונאכלת על-ידי שני חברים שזה עתה ירדו על קערת חומוס המוגשת על לאפה בגודל של כיכר המדינה. אפילו כשאני מזמין, מטעמי דיאטה, טורטייה דקה עם חזה עוף וירקות, אני מגלה לחרדתי ולשמחתי כאחד שהיא מוגשת יחד עם קערה נאה של צ'יפס (עבה וטוב!).

פאביו מוזג לי את הגינס הרביעית ותוהה כשאני מחליט ללוות אותה דווקא בכוס בלנטיינ'ס מפוצצת בקרח - הקוקטייל האהוב עליי. הוא אישית אוהב רק סינגל מאלטים: "איפה אני מוצא מק'אלן סלקטד-אוק?", הוא שואל, ואחר כך מתעניין מאיפה אנחנו.

הברוני מתהדר בהיותו הפאב הראשון בחולון, אף שקם רק ב-2008. סיבוב קצר בעיר מטיל ספק בטענה הזו. אני מוצא עוד בר קטן בכיוון כיכר סטרומה (וישנו גם "מוני" במעלה רחוב סוקולוב) וסניף של דרינק פוינט (רשת שמוכרת אלכוהול מוזל ופונה בעיקר לקהל צעיר), אבל בקרוב מאוד זה עומד להשתנות, כשייפתח קומפלקס עזריאלי החדש, בשותפות עם עיריית חולון, ויכלול מקומות בילוי לרוב.

"במשך שנים ראש העיר התנגד לפתיחה של מקומות בילוי", מסביר לי דור חי מפתח-תקווה, שעומד לפתוח במתחם החדש, בזכיינות, סניף נוסף של אוסקר ויילד. "אבל נראה שראשי הערים הבינו שזה גם צורך של התושבים וגם משפר את תדמית העיר, כך שהיום הולכים כאן לקראת יזמים בתחום חיי הלילה".

- תגיד, זה נכון שבפריפריה מוציאים פחות על בילויים?

"רק חלקית. אצלי מוציאים פחות, אבל זה מפני שהמקום שלנו רגוע יחסית. אפשר לבוא, לשתות שתי בירות ולאכול משהו פשוט. לדעתי מה שקובע את רמת ההוצאה הוא אופי המקום ולא המיקום. כשהמקום סולידי, ההוצאה סולידית; כשיש מוזיקה חזקה, ריקודים על הבר וכפיים, אנשים מתקרחנים יותר ועוברים להרביץ צ'ייסרים. לא מזמן עשינו כאן מסיבת פורים בסגנון פרס העתיקה. השמענו מוזיקה מזרחית והבאנו רקדנית בטן. זה הוציא מהלקוחות את הפלאקה. פתאום צ'ייסרים לכולם, פתאום רוקדים".

אפילוג: בחזרה בתל-אביב אחרי שנים של נדודים

כשאני חוזר הביתה, במונית כמובן, אני בקושי מספיק להיכנס לעיר וכבר רואה את רחבת הסינמטק הומה אדם, את רחוב מרמורק עמוס במבלים ששותים ואוכלים בפיקוק או בבר היין שלידו, זה שבחיים לא אצליח לזכור את שמו, בטח לא אחרי ערב של שתייה. בכיכר הבימה יושבים נערים עם אופניים ועם סקייטבורדים ואוכלים פיצות מלבניות שקנו בטוני וספה הסמוך, ושדרות רוטשילד כמוהן כמו השביל לתיבת נוח - כשהעוברים והשוות צועדים בהם זוגות-זוגות.

יש לי הרבה כבוד לחיי הלילה של הפרברים, והוא אפילו התחזק בעקבות הסיור הזה, אבל עדיין אין כל כך מה להשוות בין סצנת האלכוהול הגוש-דנית למה שקורה בתל-אביב. אולי גם לא צריך. אולי זה בכלל מה שיפה בכל הסיפור: הרחקתי מכאן רק חמש דקות נסיעה, אבל אני מרגיש כאילו שבתי הביתה אחרי שנים של נדודים.