חופשה מכשפת בחו"ל: טיול בצל הרי געש בגואטמלה

שוטטנו להנאתנו ברחוב, כשמאחורינו הגיחה קבוצה של גברים ונשים, נושאים בידיהם פסל של מריה הקדושה. כך, מבלי לתכנן, נעשינו לפתע חלק מתהלוכה דתית ברחובות אנטיגואה, הנחשבת ליפה ולמיוחדת שבערי גואטמלה. נגנים שצעדו לצד החוגגים השמיעו צלילים מונוטוניים בחליל, בטרומבון ובתוף, ונערים שרצו לפניהם לא הפסיקו להבעיר זיקוקים ולפוצץ חזיזים, עד שכל הרחוב נשמע כמו מכונת פופקורן אחת גדולה. כל הקקופוניה הצבעונית הזו התנהלה תוך שירה דתית של המשתתפים, שלבשו חג וצעדו עם נרות בידיהם לעבר קפלה באחת מכנסיות העיר, ואנחנו איתם. כשהם התיישבו לתפילה נפרדנו כידידים והמשכנו לדרכנו.

תהלוכות דתיות הן כמעט עניין של יום ביומו באנטיגואה, ובאמריקה הלטינית בכלל, אבל חגיגות הסמנה סנטה (La Semana Santa, השבוע הקדוש) בעיר נחשבות למפוארות, למיוחדות ולצבעוניות ביותר במרכז אמריקה. משערים שהיה זה הקונקיסטדור פדרו דה אלוואדרו, כובש גואטמלה בפקודת הכתר הספרדי, שהנהיג את מסורת חגיגות השבוע הקדוש. השבוע הזה חותם את ארבעים ימי התענית הקודמים לחג הפסחא, הוא מוקדש לשחזור אירועי השבוע האחרון בחייו של ישו, והוא החשוב והמשמעותי ביותר במסורת הנוצרית. החגיגות, שתחילתן בתהלוכה רבתי ביום ראשון, הלוא הוא Palm Sunday, מייצגות את כניסתו של ישו הנוצרי לירושלים, נמשכות כל השבוע, ושיאן ביום שישי, שהוא Good Friday.

לא קרנבל ולא פייסטה

אבל החגיגות של אנטיגואה מפורסמות לא רק בשל הייסורים שבני העיר מייסרים את עצמם כדי לשחזר את סבלו של ישו. בחמישי בערב בשבוע הקדוש רחובות העיר מתקשטים כפי שלא נראה בשום עיר אחרת, ומתכסים במרבדים שעשויים מפרחים חיים ובשטיחים מנסורת צבעונית בדוגמאות שעין לא ראתה.

שטיחי הפרחים - האטרקציה המרכזית של החגיגות שמושכת תיירים מרחבי העולם - נקראים Alfombras (מילה שמקורה ערבי אנדלוסי, ופירושה שטיחים). חלקם מעוצבים ונארגים בידי הקופרדיאס, מסדרי האחווה בכנסיות השונות. הססגוניים ביותר הם אלה שנארגים על-ידי תושבי העיר, שמשקיעים עמל לא יתואר, ניסיון של שנים ועבודת נמלים בהכנת השטיחים היפהפיים האלה, שכמה שעות אחר-כך יירמסו תחת רגליהם של הצועדים בתהלוכות.

בשישי בבוקר יוצאות התהלוכות מכנסיות La Merced ו-Escuela de Cristo ומהכפר הסמוך San Felipe. קבוצות של קוקורוצ'וס (cucuruchos) - "חוטאים" או "מתוודים" בגלימות לבנות או סגולות ובמצנפות מחודדות - נושאים על-גבי פלטפורמות עץ נישאות דמויות ענק של קדושים, בהן ציורים עתיקים מן המאה ה-17 של ישו והצלב. להקות מקומיות של נגנים חמורי סבר משמיעות מנגינות חד-גוניות ונוגות בחלילים, בתופים ובכלי נשיפה ממתכת, ענני קטורת ממלאים את האוויר. בשלוש אחר הצהריים, השעה שבה לפי האמונה נצלב ישו, החוטאים עוטים גלימות שחורות והדרמה מתעצמת.

זהו כבוד גדול לצעוד בתהלוכה, אך משימה לא קלה. משקלה של כל אחת מפלטפורמות העץ הענקיות כשלוש טונות וחצי, וכשמונים איש ויותר נדרשים כדי להרים אותה. הם צועדים בכבדות לכיוון הכיכר המרכזית של העיירה, גוררים את רגליהם בצייתנות ומתאמצים שלא להחליק על האבנים המסותתות. השבוע הקדוש איננו קרנבל, וגם לא פיאסטה. זהו אירוע רציני וטעון מתח דתי, אך מצד שני לא צריך להיות חדורי רגשות דתיים כדי להיסחף בטקסים ובתהלוכות הצבעוניות.

קל להתאהב באנטיגואה (או לה אנטיגואה La Antigua, כפי שהיא נקראת לעתים), השוכנת ברמה המרכזית של גואטמלה. זוהי עיר שאינה ממהרת לשום מקום, שתושביה חביבים ומסבירי פנים וסמטאותיה צבעוניות ומרוצפות. זוהי מעין פיסת גואטמלה קצת לא שייכת, חתיכת ספרד של פעם בלב המדינה הכי אינדיאנית בהווייתה במרכז אמריקה, שריד לתקופה קולוניאלית של פריחה ושל עושר. גם האוכלוסייה שבה היא תערובת מעניינת של מקומיים - צאצאי המאיה וצאצאי הכובשים הספרדים - והמון תיירים צעירים שהתאהבו בעיר הזו, שאינה מאיימת ומשדרת נינוחות.

קצת מאובקת, קצת מכשפת

אל גג המלון שבו התאכסנו מוביל גרם מדרגות לולייני מעץ. המראה משם היה סוריאליסטי. ענן לבן התיישב סביב חרוט האפר הכמעט מושלם של הר הגעש וולקן דה אגואה (Volcan de Agua) שמדרום לעיר. בדרום מערב הסתכלו מגבוה שני הרי הגעש אקטננגו (Acatenango) ופואגו (Fuego). באיזו עוד עיר אפשר לראות במרחק נגיעה שלושה הרי געש שמתנשאים לגובה של כ-4,000 מטרים? במבט ראשון העיר נראתה מאובקת משהו, אך ככל ששוטטנו בה יותר היא התגלתה ביופייה ובאווירה הכמעט מכשפת שלה.

ב-1979 היא הוכרזה כאתר מורשת עולמי על-ידי אונסק"ו, ומלאכת שיקום מבניה הקולוניאליים המפוארים, הבנויים בסגנון הבארוק הספרדי ומהווים את לבו של הרובע העתיק, עדיין נמשכת.

הבתים הם חלק מחגיגת הצבע ששמה גואטמלה. רבים מהם צבועים בצבעי אדמה או בגוני צהוב, אדום, ירוק וחום עזים, ובחלונותיהם עציצי פרחים. כמעט מאחורי כל דלת עץ כבדה מסתתרת חצר פנימית קסומה, שבה גלומה תפארת העבר הספרדי. בחצרות עצים וחלק מקירותיהן מעוטרים בציורים.

הר געש על תקן ג'י.פי.אס

אנטיגואה הייתה בירתה השלישית של גואטמלה. הספרדים קבעו אמנם תחילה את הבירה ב-Iximche, לאחר מכן עברה לעמק Almolonga הסמוך לאנטיגואה וכונתה Ciudad Vieja (העיר הישנה), אך משזו נקברה תחת מפולת בוץ שגרמה אחת מרעידות האדמה הפוקדות את האזור לפרקים, ב-1541 היא הועברה שוב ונקבע מיקומה הסופי. רבים מבנייניה ששרדו מזכירים ערים איטלקיות מאותה תקופה, ואכן היא תוכננה בידי הארכיטקט האיטלקי פרנצ'סקו אנטונלי.

לאחר הקמתה היא הפכה למרכז תרבותי ושלטוני. במהלך המאה ה-16 שימשה מקום מושבו של בית המשפט העליון של מרכז אמריקה, נבנו בה כנסיות גדולות, הותקן בה אחד מבתי הדפוס הראשונים במרכז אמריקה, והיא הייתה מוקד משיכה לציירים, לפסלים, לאמנים ולאנשי רוח.

בימי תהילתה הייתה אנטיגואה מהחשובות שבערי האימפריה הספרדית, העיר המרכזית בכל מרכז אמריקה ואחת היפות שבהן. במאה ה-18 ידעה העיר שיא של שגשוג כלכלי ופריחה תרבותית והוקמו בה אוניברסיטה ומבני ציבור רבים. כיום אנטיגואה היא עיר שלווה, שיופייה ומיקומה מושכים תיירים מרחבי העולם. יש בה סצנת ברים שוקקת, בתי קפה, מסעדות טובות, מרכזים חשובים ללימוד ספרדית ואווירה קוסמופוליטית.

הכיכר המרכזית, Parque Central, יפה ומוצלת, ערוגות הפרחים שלה מטופחות יחסית, המזרקה החמודה בדמות בת ים מתיזה סילוני מים מפטמותיה, ומדרך הטבע מתנקזים אליה רוכלים שמציעים מכל טוב הארץ - מפלחי אננס ומנגו בשקיות ועד מזכרות, פיצ'יפקעס וצעצועים, ורוכלות המשדלות את העוברים ושבים לקנות צעיפים צבעוניים, תכשיטים צבעוניים לא פחות, שטיחים או סרטים לשיער. ולחשוב שבתקופה הקולוניאלית הכיכר הזו שימשה מקום של מלקות פומביות והוצאות להורג.

העיר תוכננה בסדר אורבני מופתי. רחובותיה הם שתי וערב של שדרות (avenida) הנמתחות בכיוון צפון-דרום, ורחובות (calle) בכיוון מזרח-מערב. התכנון מקל את ההתמצאות, אך מכיוון שאנחנו בגואטמלה בכל זאת, הרחובות בחלקם חסרי שילוט. מצד שני, תמיד אפשר להיעזר בהר הגעש אגואה, שהוא כמו מגדלור התמצאות המתנשא מדרום לעיר, ג'י.פי.אס חרוטי נטול מקשים. שוטטנו בסמטאות המרוצפות, בין נשים מקבוצות המאיה שתלבושותיהן צבעוניות להפליא, סינריהן רקומים, סלים בידיהן ותינוקות קשורים על גביהן.

מוכרת ענבים עם חיוך שובה לב שקלה בשבילנו אשכול במאזניים שבידה. תלמידות בית ספר בחצאיות משובצות חזרו מהלימודים, ואת בתי הקפה גדש ערב רב של זרים ושל תרמילאים. חשבתי שכמה טוב שמכוניות, אופנועים או טוסטוסים לא יכולים לטוס על הכבישים העתיקים המרוצפים האלה. כשהם נסללו לא חשבו עדיין על כלי רכב ממונעים.

ישבנו במסעדת הקטור ביסטרו המצוינת, מול כנסיית La Merced, מקום טרנדי, קטן, מודרני, עם מוזיקה ועם אווירה. זרים אוהבים אותו, וגם צעירים מקומיים. אכלנו פטריות פורטובלו מעולות, סלט נהדר וביף בורגיניון - הכול במחירים שבתל אביב אפשר רק לחלום עליהם. לא יכולתי שלא לחשוב על מה שהספרדים עוללו למאיה ולילידי מרכז אמריקה ודרומה בכלל. "גם כיום", אמר לנו חוגו, שעזר לנו בארגון הטיול בגואטמלה, "יש תיירים ספרדים המשוכנעים שאנחנו חייבים לשרת אותם ולהודות להשגחה על שאנחנו קיימים בזכותם. אבל יש גם כאלה שבאים עם ייסורי מצפון".

הר הגעש פקאיה

לא להחמיץ

פקאיה הוא הר הגעש הפופולרי ביותר לטיפוס במדינה. בעבר שימשו הרי הגעש מקום מסתור לשודדים שארבו למטיילים בתוך הצמחייה הסבוכה. המשטרה המקומית החלה לדאוג אמנם לשוטר מלווה חמוש, אך מומלץ מאוד להירשם במשרד נסיעות מוכר או לפנות לאחת מהחברות המתמחות במסלול. הטיפוס על ההר נמשך כשש שעות וקבוצות טיפוס יוצאות בכל יום מוקדם בבוקר או בצהריים. פקאיה הוא הר געש פעיל מאוד ומעשן. הטיפוס לצד לשונות לבה כתומות ואדומות הוא מחזה נהדר, כמו גם המראה המרהיב מהפסגה.

מידע מעשי

הגעה: אין טיסות ישירות לגואטמלה. לרוב אין ברירה אלא לטוס אליה דרך מדריד.

עונה: כדאי לבוא בתקופת הפסחא, אבל לא רק אז. אנטיגואה נהנית ממזג אוויר נוח יחסית רוב השנה, אך העונה הגשומה היא ממאי עד אוקטובר. אם מגיעים בתקופה של חגים או פסטיבלים, כדאי לזכור שחגיגות וטקסים הם שעתם היפה של הכייסים. מומלץ להשאיר את כל דברי הערך בכספת שבמלון.

התארגנות: אנטיגואה קרובה יחסית (כארבעים קילומטרים) לשדה התעופה הבינלאומי של גואטמלה סיטי, ואפשר להגיע אליה בתחבורה ציבורית או במונית. היא גם יושבת בצומת של רוב מסלולי הטיול הפופולריים במדינה, אם זה לאגם אטיטלן (Lago Atitlan), לריו דולסה (Rio Dulce), לטיקאל (Tikal) או להר הגעש פקאיה.