התרפסות בפני ענקי התעשייה

בשנת 1963, עם התעצמות מעורבותה של ארצות-הברית במלחמת וייטנאם, כתב המשורר בוב דילן את אחד משיריו הנפלאים, שבו חזר ושאל "כמה פעמים האדם ימשיך להפנות את ראשו, מעמיד פנים שהוא כאילו לא רואה" (תרגום חופשי).

אם נעשה היום פרפראזה על שאלה זו, נחזור ונשאל: עוד כמה מיליארדי שקלים צריכה המדינה לשפוך כדי ששרי האוצר, הפקידות הבכירה באוצר וחברי ועדת הכספים של הכנסת יבינו שחוק עידוד השקעות הון במתכונתו הנוכחית הוא כישלון חרוץ, שיש בו הולכת שולל, התחכמות מגוחכת ועושק של מאות אלפים למען יחידים?

החוק הוא כישלון חרוץ משום שהוא לא מביא לשום תוצאה בעלת ערך או משמעות במישור הלאומי. החוק לא סייע ולא מסייע לצמצם פערים בין הפריפריה למרכז. אחד הדוחות האחרונים של בנק ישראל מצביע על התרחבות הפער בין הפריפריה למרכז בשנים האחרונות.

החוק גם לא סייע להגדיל את היצוא התעשייתי, להיפך היצוא ירד. בשנת 2011 הסתכם יצוא מוצרי תעשייה ב-49,518 מיליון דולר, ובשנת 2013 הוא ירד והסתכם ב-48,896 מיליון דולר.

יש בחוק הזה הולכת שולל. הוא לא חוק של עידוד השקעות הון, אלא חוק שאמור לעודד את היצוא התעשייתי. במבנה החוק יש שתי הטבות יסוד: מענקים והטבות מס. המענקים ניתנים עבור השקעת הון במפעל תעשייתי באזורי הפריפריה בשיעור 20% מערך ההשקעה. הטבות המס ניתנות לכל מפעל תעשייתי שהצליח לייצא 25% מכלל מחזור המכירות.

אסביר את היחס האמיתי בין השניים: בנובמבר 2010 קיבלתי מכתב מנגיד בנק ישראל לשעבר, סטנלי פישר, שבו הוא ציין כי בשנת 2009 הסתכמו המענקים ב-500 מיליון שקל בלבד, בעוד הטבות המס היו 6 מיליארד שקל. כלומר, שווי הטבות המס הוא פי 12 מאשר המענקים. יחס זה מצביע על מהותו האמיתית של חוק עידוד השקעות הון כיום: עידוד גדול של היצוא התעשייתי; ועידוד מצומצם מאוד של השקעות הון באזורי הפריפריה.

אלא שהבעיה חמורה יותר. החוק עלול לעודד דווקא צמצום השקעות הון, סגירת קווי ייצור ופיטורי עובדים. מפעל תעשייתי שמייצא רק 10% מהמחזור, ישקול לסגור קווי ייצור לשוק המקומי, וכך יגיע למצב שבו הוא יעמוד בדרישת יצוא של 25%, וייהנה מהטבות מס מפליגות.

בחוק יש גם התחכמות לא מכובדת של מדינת ישראל. על-פי אמנת ארגון הסחר העולמי (WORLD TRADE ORGANIZATION), מדינות לא אמורות להעניק הטבות מיוחדות לביצוע יצוא מסיבה פשוטה - קיום תחרות אמיתית בשוקי העולם.

ישראל אמנם הצטרפה לאמנה זו, אך כדי לעקוף את ההוראה, נקבע בחוק עידוד השקעות הון שההטבה תינתן לא עבור יצוא בשמו המפורש, אלא עבור מכירות בשוק שאוכלוסייתו גדולה יותר מהשוק של ישראל, כולל השטחים שבשליטתה (קודם 12 מיליון ועכשיו 14 מיליון). מעניין אם פקידי האוצר שהגו התחכמות זו, רוו נחת מחוכמתם זו.

החוק גם עושק מאות אלפים כדי להעשיר יחידים. בעוד שבאוצר מעלים את נטל המס על כלל המגזר העסקי לרמה שאף גורמת לסגירת עסקים זעירים וקטנים בישראל, המדינה שופכת עשרות מיליארדים כדי לפנק את הגדולים והחזקים ביותר.

מס החברות והמס על משיכת דיבידנד עלו בשנים האחרונות, ויחד עמם התבסס צינור נוסף של עושק: מס הארנונה הצמוד לחריגות ולחגיגות השכר במגזר הציבורי. זהו מס קטלני, שפוגע קשות בעסקים זעירים וקטנים בתחומי הרשויות המקומיות.

באצטלה של השגת מטרות על-לאומיות

מנגד, תוך התעטפות באצטלה של השגת מטרות על-לאומיות, שופכים מיליארדים בדמות הטבות מס על מספר חברות בודדות. שוו בנפשכם שהטבות המס האלה היו זורמות כולן לפריפריה, ורק כנגד ביצוע השקעות הון באמת - מה אז הייתה יכולה להיות השפעת החוק?

מכאן מתבקשת השאלה: כיצד ומדוע נוצר חוק כה גרוע ומפלה? נראה כי הגישה של התרפסות בפני ענקי התעשייה והתפיסה ש"להם מגיע יותר", והשימוש החוזר והמטעה בשם "חברות בינלאומיות", יצרו מנטליות שהביאה ליצירת חוק כה כושל.

החוק נבנה על בסיס של תפיסה פשטנית וקריטריון מרכזי ודינמי: יצוא של 25% מכלל המחזור בכל אחת משנות המס. אבל הפתרון הפשוט, על אף קסמו, הוא לא תמיד הפתרון הנכון. חמור יותר הוא חוסר היכולת של מקבלי ההחלטות היום להבין את מבנה המשק ואת כיווני התפתחותו; וחוסר יכולתם לא לחזור על השגיאות ההיסטוריות שכבר נעשו הרבה פעמים בעבר ובהרבה ארצות.

בעוד שב-3 השנים האחרונות יצוא מוצרי תעשייה לא צמח, דווקא יצוא השירותים, שאינו נהנה מהטבות, זינק. בשנת 2011 הסתכם יצוא השירותים מישראל ב-27,412 מיליון דולר; ובשנת 2013 הוא זינק ל-33,142 מיליון דולר.

ישראל מתפתחת להיות מעצמה של יצוא שירותים. ב-2013 רשם המשק עודף בסחר החוץ של יצוא מוצרים בסך 3 מיליארד דולר, אך העודף ביצוא שירותים (לעומת יבוא שירותים) זינק ל-13 מיליארד דולר. כלומר, במשק מתחוללים שינויים מבניים, ומי שעדיין לא מבין מה המשמעות של יצוא שירותים, נסביר כי לפי דוחות הלמ"ס - דולר של יצוא שירותים הוא בעל ערך מוסף הרבה יותר גבוה מדולר של מוצרי תעשייה.

אמנם יש מקום לקיומו של חוק עידוד השקעות הון בישראל, אבל שיהיה חוק אמיתי לעידוד השקעות הון, ויעניק הטבות לביצוע השקעות הון באזורי עדיפות בפריפריה, ולא במרכז הארץ.

* הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר.