עוד ניצחון כזה ואבדנו

תכירו את קלודט. מאז 1993 היא מועסקת כעובדת ניקיון וכמגישת תה של הנהלת מרחב השפלה בבנק לאומי. זו ההגדרה הרשמית של התפקיד שלה. אולם עד שקלודט הגישה בשנת 2009 תביעה להכיר בה כעובדת הבנק ולא כעובדת קבלן, היא עסקה גם במיון דואר, גריסת מסמכים, הכנת ארוחת בוקר למנהלים, שטיפת כלים ובמענה לטלפונים כשמזכירת ההנהלה נעדרה.

קלודט טענה כי במשך שנות עבודתה לא היה לה קשר לקבלנים השונים שבאו והלכו, ואף הציגה מכתב ששלח בעבר מנהל מרחב השפלה בבנק לממונים עליו, שבו הוא שיבח את עבודתה הענפה, וביקש לפעול לקליטתה כעובדת מן המניין. אף שהבנק לא מימן את השתתפותה, קלודט הגיעה לימי כיף ולאירועי חברה שונים, בשל קשרי הידידות הטובים שלה. לעתים שילמה בעצמה, לעתים העובדים במרחב התגייסו ורכשו עבורה כרטיס.

לא נמתח אתכם עוד: התביעה של קלודט להכיר בה כעובדת הבנק נדחתה בשבוע שעבר. ניצחון לבנק לאומי בראשות המנכ"לית רקפת רוסק-עמינח ולבא-כוחו עו"ד נחום פינברג. ברכות. שופטת בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב, לאה גליקסמן, קבעה כי לקלודט כן היה קשר עם הקבלנים.

איזה קשר? "בכל פעם שהתחלף קבלן נערכה פגישת היכרות בין התובעת לקבלן החדש... התובעת גם פנתה לקבלן כאשר היה חסר לה ציוד לביצוע העבודה... כאשר התעוררו בעיות בתשלום שכרה של התובעת היא פנתה לחברת הקבלן".

על העובדה שקלודט ביצעה מגוון עבודות מעבר להגדרתה כעובדת ניקיון וכמגישת תה, כתבה השופטת כי היא עשתה זאת לאור יחסיה הטובים והממושכים עם אנשי ההנהלה. במילים אחרות: "הגדילה ראש".

אפשר לבקר את פסיקתה של השופטת גליקסמן. מנגד, אפשר גם להבין את השורה התחתונה שלה לאור התשתית החוקתית וההלכתית בדיני העבודה (כל מערך הניקיון ו"הגשת התה" יצא למיקור-חוץ בבנק, לא מדובר בהעסקה קבלנית פיקטיבית, ועוד). אבל בצד ה"ניצחון" המשפטי של בנק לאומי, ישנו הפסד מוסרי וערכי לבנק כארגון וכמקום עבודה.

קלודט הדגישה בתביעתה, כי אין לה כוונה לערער על עצם שיטת מיקור-החוץ ועל הלגיטימיות שלה. היא ומנהליה ביקשו מהנהלת הבנק עוד קודם להגשת התביעה, להכיר במקרה הייחודי שלה, ב"הגדלת הראש" שלה, בתרומתה כמי שעושה הרבה יותר מניקיון ומהגשת תה.

ומה עשו בבנק לאומי, שאותו ניהלה אז גליה מאור? נוסף לכך שדחו את הפניות השונות במרוצת השנים עד שהוגשה תביעה רשמית, עם הגשת התביעה ביקש הבנק מהקבלן לסיים את העסקתה בבנק.

הקבלן הסביר בתגובה רשמית לבית הדין כי הוא ראה עצמו "מחויב לסור למרותו של לקוח גדול ומכובד כמו בנק לאומי". אכן לקוח גדול, אבל מכובד? לא אם קוראים את השורות הבאות בפסיקתה של השופטת גליקסמן: "... יש לראות בחומרה התנהלות זו. אין לפגוע בתנאי עבודתו של עובד או בזכויותיו בשל הגשת תביעה לבית הדין לעבודה. משמעות התנהלות הבנק היא 'ענישת' התובעת על מימוש זכותה החוקתית להגיש תביעה למימוש זכויותיה על-פי השקפתה.

"להתנהלות מעין זו השלכה שלילית נוספת - הרתעת עובדים מלפעול למימוש זכויותיהם, עקב החשש כי אם יעשו כן, יאבדו את מקום עבודתם. גם אם בסופו של יום נדחתה תביעתה של התובעת, אין מקום להתנהלות מעין זו הן לפני ההליך המשפטי, הן במהלך ניהול ההליך המשפטי והן לאחר סיומו".

הלכות בתי הדין לעבודה הפכו בשנים האחרונות לברורות בכל הקשור להעסקה קבלנית ולשאלה מתי מדובר במיקור-חוץ אותנטי ומתי בהתחכמות ובהתחמקות. מיקור-חוץ מובהק נעשה למשל כשמעסיק מוציא מערך שלם לקבלן חיצוני (ניקיון, שירות לקוחות, שמירה, הסעדה, ועוד), בעוד שהעסקה קבלנית בלתי-אותנטית באה לביטוי, למשל, כששני עובדים מבצעים אותה עבודה - האחד עובד מן המניין והשני עובד קבלן.

דווקא בשל כך, המקרה של קלודט מאוד מרגיז. קליטתה כעובדת הבנק לא הייתה יוצרת שום תקדים מיוחד עבור עובדי הקבלן בבנק ובמשק. המקרה שלה שהוא די ייחודי, היה צריך להיגמר אחרת ומחוץ לכותלי בית המשפט. מרגיז גם שוועד העובדים וההסתדרות לא היו צד בהליך הזה, כאילו קלודט הייתה שקופה ולא רלבנטית עבורם.

העיתונות הכלכלית עוסקת בהרחבה בסוגיית שכר הבכירים, שעימם נמנית גם המנכ"לית רקפת רוסק-עמינח. ראוי היה אם נעסוק דווקא בחצר האחורית שלה ושל חבריה.