כשהעיזבון מתרוקן

על-פי חוק הירושה, העיזבון מתחלק בין בן הזוג והילדים. כתוצאה מכך, נוצרת תלות של בן הזוג שנותר בחיים עם מידת שיתוף-הפעולה והרצון הטוב מצד הילדים. מצב משפטי זה מוביל פעמים רבות לחיכוכים בין ההורה הנותר לילדים (לעיתים גם במעורבות בני זוגם של הילדים), בעיקר בכל הנוגע לדירת המגורים, שכן לילדים קיים אינטרס לממש את ירושתם ולמכור את הדירה - בעוד שההורה מבקש להמשיך להתגורר בה עד אחרית ימיו.

אחת הדרכים למנוע קונפליקטים בלתי רצויים אלה היא עריכת צוואה הדדית בין ההורים, שהיא הביטוי המודרני למנגנון של "יורש אחר יורש". הרעיון הוא שבן הזוג יירש את מלוא הרכוש בצעד הראשון, כך שלא יהיה תלוי בילדים בחייו, אך לאחר מותו יהיה חייב להוריש להם את הרכוש בהתאם לצוואה המקורית עליה חתם עוד בחייו, עם בן הזוג המנוח.

היתרון של דרך הורשה זאת, המעניקה להורה חופש מוחלט לנהוג ברכושו כרצונו בחייו, עלולה להתגלות כחסרונה, כאשר ההורה מרוקן את העיזבון בחייו, ולאחר מותו ממילא לא נותר דבר להוריש לילדים. בדרך זאת מגבלת ההדדיות שבצוואה נותרת על הנייר, אך מאבדת את משמעותה המעשית.

וכך, ככל שגוברת הפופולריות של הצוואות ההדדיות - כך בתי המשפט מתמודדים עם יותר ויותר תביעות של ילדים נגד הוריהם, בטענה שהם מרוקנים את העיזבון במהלך חייהם במכוון, בכדי לעקוף את המגבלות של הצוואה ההדדית.

אחת מהתביעות הללו נדונה לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון-לציון. אם ובנה הסתכסכו באופן קיצוני על רקע רצונו של כל אחד מהם להתמנות כאפוטרופוס של האב בערוב ימיו. האב והאם ערכו צוואה הדדית במסגרתה האב רצה להבטיח כי האם תקבל את הרכוש בשלב הראשון, אך לאחר מותה שלושת ילדיהם נקבעו כיורשים בחלקים שווים אחריה.

לאחר מות האב, האם לא יכלה לנשל את הבן מן הצוואה ההדדית, שכן אינה רשאית לשנותה, אך מאחר שירשה את כלל הרכוש לרבות דירה, היא פשוט מכרה את הדירה עוד בחייה לאחת מבנותיה, ובכך מנעה באופן מעשי את האפשרות שהדירה תיכלל בעיזבון לאחר אריכות ימיה, ואת האפשרות שהבן יקבל חלק כשלהו בדירה.

מקרה דומה נדון לפני חצי שנה בבית המשפט לעניני משפחה ברמת-גן, שם ילדיו של האב המנוח מנישואיו הראשונים תבעו את אשתו השנייה, עימה ערך האב המנוח צוואה הדדית. במסגרת הצוואה ההדדית האישה התחייבה כי לאחר אריכות ימיה תוריש את הדירה שירשה מהאב לילדיו, אך עוד בחייה העבירה את הדירה במתנה לשיפוצניק צעיר שהעסיקה, ושפיתח עימה מערכת יחסים קרובה. גם במקרה זה, התוצאה המעשית היא שהדירה אינה נכללת בעיזבון, וכך מתבצעת עקיפה של הוראות הצוואה.

הפסיקה והספרות המשפטית התחבטו לא מעט במתח שבין הרצון לאפשר ליורש את החופש לפעול ברכוש כרצונו, לבין הציפייה של מי שהוריש לו את הרכוש, שאחריו, גם היורשים הבאים, לרוב הילדים, יקבלו לידיהם עיזבון שיש בו רכוש. מתן פתח אין-סופי ליורש הראשון לרוקן את העיזבון בחייו, יגרום למנגנון ה"יורש אחר יורש" לאבד ממשמעותו.

על אף שהחוק קובע חופש פעולה מלא ליורש הראשון, ככל פעולה בתחום המשפטי, גם התנהלותו של היורש הראשון כפופה לעיקרון-העל של חובת פעולה בתום-לב. לכן, ככל שהיורש הראשון, שהוא בדרך-כלל ההורה, מוכר את הרכוש שירש מאחר שהוא זקוק לכסף או אף אם הוא רוצה לשדרג את חייו - זוהי בוודאי זכותו המלאה. אך אם מטרתו היא למעשה לרוקן את העיזבון בחייו כדי לשנות את אופן הירושה שקבעה הצוואה, ולנשל מי מהיורשים העתידיים - הרי שזוהי פעולה חוסר תום-לב המנוגדת לעיקרון ההסתמכות של הצוואה ההדדית.

המכשול העיקרי הוא בהטלת הנטל על היורש השני להוכיח כי מטרתו האמיתית של היורש הראשון היא חסרת תום-לב. לכן, עד עתה, כל התביעות בנושא זה נדחו. ייתכן כי יש מקום לשנות את נטל ההוכחה ולהעבירו על היורש הראשון, כאשר הוא בוחר לתת את הרכוש במתנה.

בעוד שניתן לקבל את ההנחה שליורש הראשון הזכות המלאה לממש נכסים מהעיזבון לרווחתו, קשה להעלות על הדעת אינטרס לגיטימי למתן נכסים מהעיזבון במתנה לאחר, לבד מאשר הרצון למנוע מנכסים אלה לעבור ליורשים הבאים על-פי הצוואה ההדדית. לכן, מן הראוי להטיל על היורש הראשון להביא הסבר אחר, שיאשר כי התנהלותו בנושא זה היא תמת-לב.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס" ובעלת אתר www.divorceinfo.co.il