מי באמת האמין במהפך במילאנו?

על מצבו המנטלי של דייויד בלאט בדקות הסיום של הניצחון המדהים על מילאנו במשחק מס' 1 אפשר היה ללמוד דווקא מהתגובות של הפרשן פיני גרשון, שהגיב להתרחשויות כמו מאמן: הוא לא השכיל להביט על המתרחש ממעוף הציפור אלא חי את הנעשה על הפרקט מהלך אחר מהלך, ומה שהניע את בחירת המילים שלו בדקות ההכרעה לא הייתה מוטיבציה שיווקית ("לתת כותרת" וכו') אלא תשוקה אמיתית לקאמבק. לכן, כשריקי היקמן קלע סל ועבירה במצב של 10 הפרש למילאנו, 30 שניות לסיום, גרשון ניפק את התגובה הבאה: "אולי נחזור? בוא נחזור למשחק, מה אתה אומר?".

כדאי להודות באמת, ולא צריך למולל דף סטטיסטיקה בפרצוף מוכיח כדי להבחין בזה: בלאט ניצח את המשחק למרות שכבר ויתר עליו, ובסיום המאמן לא הסתיר את זה כשאמר כי "המסר בטיים-אאוט האחרון, כשהיינו בפיגור, היה 'לא להישבר'. המחשבה שלי היתה לא להתפרק ולהפסיד בפער גדול". את הקאמבק, שהגיע למרות אותו טיים-אאוט, בלאט תיאר בחוסר מודעות של מי שמתראיין שנייה לאחר הבאזר ועדיין לא בחן את תפקודו בביקורתיות: "אני בטוח שאנשים כבר סגרו את הטלוויזיה ו-ויתרו עלינו. אני לא יודע אם אנשים הבינו מה עשינו כאן".

טייריס רייס, שיחד עם ריקי היקמן חתום על הקאמבק הזה, אמר בסיום ש"כולם כבר חשבו שהפסדנו את המשחק", וספק אם ידע שדבריו נכונים גם לגבי המאמן שלו. אין חשיבות לשאלה האם רייס ניסה לרמוז משהו או שסתם שחרר אוויר חם מהפה בדמות מילים, אבל מה שכן אפשר לחלץ מהמשפט הזה הוא שהרכז של בלאט החזיר אותו למשחק תוך שהוא מרגיש שהדינמיקה סביבו היא של חוסר אמונה. בהתחשב בעובדה שהכדורסל שהביא למכבי את הניצחון לא היה הכדורסל שבלאט דרש משחקניו עד אותו שלב במשחק, נשאלת השאלה האם רייס והיקמן הבריקו דווקא בגלל שלא ציפו מהם?

***

העובדה שסופו לא היה על המגרש במהלך הקאמבק של רייס והיקמן, לצד המספרים המצוינים והדומיננטיות המרשימה של הסנטר כשכן שיחק (17 נקודות ב-15 דקות), מתחברים יחד לתהייה די מדאיגה מבחינת בלאט בשלב זה של העונה: הייתכן שסופו הוא הטיקט הכי יעיל של מכבי בזמן שהוא על הפרקט, אבל מבחינת הניסיון לנצח את המשחק כולו - מדובר בנשק בינוני שלא מצדיק את ההייפ סביבו?

לכל חפירה מוצלחת של סופו שנגמרת בסל יש גם צד חיוור, מוצלח פחות. אם תחפשו טוב תמצאו אותו בצדי הפריים בדמותם של רייס, היקמן, אוחיון או אינגלס שמביטים בנעשה בפאסיביות, מקווים שהאיש הגדול ישכיל לייצר משהו עם הכדור שהם הכניסו לו לצבע. בעוד שפאסיביות דוחקת טיפוסים כמו אוחיון ואינגלס לאנמיות ומעודדת אותם להתנהל כמו הצל של עצמם, אצל רייס והיקמן האפקט הוא הפוך. הפאסיביות יצרה תסכול שהוליד אקספלוסיביות.

ההבדל הבולט ביותר בין הגארדים של מכבי לאלה של מילאנו, ברוב שלבי המשחק, היה האגרסיביות והחיפוש של המגע בכניסה לסל. לנגפורד, ג'רלס, מוס והאקט שעברו את השומר שלהם בצעד ראשון ובמידה ונתקלו בגבוה שבא לעזרה (סופו, טיוס, בלו) - הקפידו ליצור איתו מגע ולהגיע לטבעת. רייס, היקמן ושאר הגארדים של מכבי, לעומת זאת, שיחקו כדורסל עדין יותר. הם נמנעו ממגע וניסו לתמרון דרכם בצבע. בדקות שסופו היה על המגרש כלל אותו תמרון גם את הצורך למצוא נתיב לסל שלא יתקע בסנטר, ואותה רכות נמשכה גם כשהיווני ירד לנוח. אין זה מקרי שכשרייס והיקמן, החודרים הטובים ביותר בסגל, החליטו לשנות פאזה ולחפש את המגע בצבע - נשרקו לטובתם סל ועבירה פעמיים והרבה זריקות עונשין (18-18 מהקו לשניהם יחד!), מה שהחזיר את מכבי למשחק.

אם מצרפים לאגרסיביות של היקמן ורייס את המטרייה האווירית שסיפק טיוס בדקות ההכרעה של המשחק (גג מכריע חמש שניות לסוף ההארכה ושינוי זריקות במהלכים לפני), נשאלת השאלה האם כדאי לבלאט לשקול לפתוח את משחק מס' 2 מחר (ו') עם סופו על הספסל. הרכב כזה, שיאפשר לצמד הגאנרים, רייס והיקמן, לחדור לסל כדי לעשות נקודות או להרים האלי-הופ לטיוס, עשוי לייצר עבור מכבי ריצה ברבע הראשון, כזו שאחריה ישולב סופו. בהתחשב בקריסה המנטלית של שחקני מילאנו במאני טיים של משחק מס' 1 ובחוסר התגובה של לוקה באנצ'י לריצה של מכבי, צעד מפתיע כזה נשמע כמו רעיון לא רע בכלל.