מי יחליף את נתניהו?

אם פעם היה נהוג לחשוב שהשב"כ משמש כזרוע של בן-גוריון לריגול אחר יריבים פוליטיים, נראה ש-60 שנה אחרי, השב"כ שומר לא רק על המדינה אלא גם על שלמות הקואליציה. עמדתו של יורם כהן, העומד בראש הארגון - לפיה יש לגרש לעזה או לחו"ל 10 אסירים ביטחוניים ערביי ישראל - היא מקצועית לחלוטין ונאמרה עוד קודם, אך היא אינה מפריעה לחובבי הקונספירציות לחשוב שהאקדח הפוליטי ששלף נפתלי בנט במערכה הראשונה כשאיים בפרישה מהממשלה, נוטרל במקצועיות על-ידי השב"כ במערכה השלישית.

איזה מזל יש לנתניהו. 5 דקות לפני שנכנס לפגישה עם אובמה, פלש פוטין לאי קרים, ועכשיו, 5 דקות לפני שפוקע האולטימטום של בנט, נחלץ כהן להציל את הקואליציה. ממש צירוף מקרים.

בנט לא חזר בו מהאיומים אבל כמו שאר מרכיבי הקואליציה, גם הוא לא רוצה בחירות. גם לא חברי סיעתו, שאף אחד מהם לא צייץ בקול, אך בשיחות סגורות רובם לא נתנו לו כל גיבוי לאולטימטום שהציב.

בסקרים שומר הבית היהודי על כוחו אך הוא לא ממריא, ולבנט אין כל סיבה לפרוש, גם נתניהו מעדיף לדחות את הקץ כדי לייבש את כחלון בחוץ כמה שיותר, ליברמן צריך עוד זמן, ללבני אין סיבה לסיים את החגיגה כי לא ברור לאן תחזור, ובהיעדר הישגים, גם ללפיד אין לאן למהר. הדבר היחיד שהוא מצליח להוריד בינתיים זה לא את מחירי הדיור או המזון, אלא את מספר המנדטים של יש עתיד.

3 בעיות עומדות בפני נתניהו בדרך ליישוב המשבר עם בנט: הוא לא רוצה להצטייר כמי שנכנע לאולטימטום, ודאי לא של בנט, הוא לא יכול לסבול שבנט מאגף אותו מימין, והחרדה לתמונת הניצחון.

בעוד לבני עשתה את החג עם סעיב עריקאת ומרטין אינדיק, יצא בנט לטיול נחלים בדרום. ביום רביעי הוא צלח את נחל גוב. את המסלול החל במעלה עקרבים. כמה סימבולי.

יו"ר הבית היהודי הוא אמנם פוליטיקאי מתחיל וצעיר, אך ערמומי ועוקצני לא פחות מנתניהו. הוא אימפולסיבי אך שקול, פשוט אך מתוחכם. שנים שלנתניהו לא היה כזה מתחרה היפראקטיבי וסוחף. וכשהשניים מחפשים סולם לרדת מגורד השחקים שעליו עלו, השנאה ההדדית רק מוסיפה אש למדורה.

ככל הנראה המשבר הקואליציוני יסתיים בימים הקרובים. המשא-ומתן יוארך, פולארד יחזור, המחבלים ישוחררו ויגורשו או שתישלל אזרחותם. זה אמנם עניין מסובך מבחינה חוקתית אך לא בלתי אפשרי, ומקובל גם על בנט.

לכך יתווספו שני מהלכים שכבר יצאו אל הפועל בתחילת השבוע: ערב החג אישר נתניהו כניסת יהודים לבית השלום בחברון, ושר הביטחון חתם על סיפוח של שטח גדול בין נווה דניאל לאלעזר. אלה המהלכים הגלויים, ודאי יש עוד כמה סמויים בדרך.

עד סוף החודש ימצאו סולמות מספיק גבוהים שיחזירו את כולם אל הקרקע. המאבק יהיה על תמונת הניצחון. נתניהו ינסה להוכיח שלא נפל לבור של בנט ויהפוך את הפיגוע בחברון להזדמנות כשידרוש שינוי במתווה שחרור המחבלים. בנט מצדו יטען כי העסקה שונתה בעקבות האולטימטום. לבני תוציא את העסקה אל הפועל ותגיד שהיא לא עוסקת בפוליטיקה אלא שומרת על האינטרסים של ישראל, אבל את אף אחד לא מעניין שום דבר אחר.

באופן אירוני, הדבק היחיד שמחזיק את הממשלה הזו שלא מאמינה בהסכם, הוא קיומו של המשא-ומתן. וגם כחלון, שכולם מעדיפים שיוריד את מחירי הדיור וישמור על ארץ ישראל מחוץ לכנסת.

לקואליציה בשלה דרוש ראש ממשלה

התוכנית הגדולה של המפלגות הקטנות בבחירות הבאות היא לבנות קואליציה שתותיר את נתניהו על ספסלי האופוזיציה. החרדים כבר הוציאו את הגט לראש הממשלה, עם בנט היחסים ידועים, ליברמן הצהיר על נטישת הליכוד, אם כחלון היה רוצה להמליץ את נתניהו, הוא לא היה צריך לעזוב את הליכוד ולצאת לדרך חדשה, ועם לפיד הקרבות עוד נמשכים.

על-פי מפת הסקרים הנוכחית, בבחירות הבאות יהיו 5 או 6 מפלגות בינוניות, כולל הליכוד, אבל לא יהיה מנהיג מובהק. הכול פתוח.

הכוח המניע את ראשי המפלגות הוא המוטיב האנטי-ביבי, אבל העובדה שהרבה אנשים שונאים איש אחד, לא אומרת שכולם אוהבים אחד את השני. כולם נגד אחד, אבל בתוך הבית לא בטוח שתהיה ההרמוניה, בטח לא כשיתחילו קרבות האגו בסוגיית זהות העומד בראש הגוש. את מודעת הדרושים לבחירות אפשר לנסח כבר עכשיו: לקואליציה בשלה דרוש ראש ממשלה.

לא פחות מעניינת תהיה שאלת איחודי הרשימות. איחוד פוטנציאלי יכול להיות בין לבני ללפיד. אמנם בבחירות הקודמות האפשרות הזו ירדה מהפרק, אבל לא מעט דברים השתנו בזמן שחלף.

ובכל זאת, לבני לא תסכים שלפיד יהיה מספר אחד. היחסים ביניהם מורכבים. לפיד פופוליסט ואימפולסיבי; לבני שקולה, עניינית ולעיתים כבדה. הניגודיות הזו עלולה ליצור בעיות שיקלו על לבני לחבור לליברמן. אחרי שהפך לגורם מדיני מתון אחראי, החיבור יהיה פחות צורם.

ויש אפשרויות נוספות, ובהן שילוב של ליברמן כחלון ובנט, ואולי גם לפיד ובוז'י. וגם את החרדים אי-אפשר לפסול. יש אפילו מי שמשתעשעים בניסיון לחבר את כולם חוץ מאת נתניהו ומרצ.

כרגע מסתמן חיבור אחד ודאי לפחות: יו"ר ישראל ביתנו ויו"ר המפלגה החברתית שעוד לא קרמה עור וגידים. כחלון וליברמן הם כמו שמן ומים. הם לא ירוצו ברשימה משותפת, לא ישבצו חברי כנסת בריצ'רץ' וגם לא יעמדו בראשות ועדה מסדרת משותפת, אבל האינטרסים והמכנה המשותף האנטי-ביבי יאפשר להם לשתף פעולה בערבוב מושלם. הכף תעבוד במהירות גבוהה, והשמן והמים ימהלו זה בזה יופי. באותה המהירות הם גם ייפרדו ויעופו לכל עבר ביום שיתחילו ניגודי האינטרסים.

לשניהם יש נקודות ממשק, אבל גם שוני, שיכולות לייצר ציר, לכרות ברית של שיתוף פעולה. השונות לאו דווקא תפגע בשיתוף-הפעולה, שהרי לפעמים, כידוע, הפכים נמשכים. מנגד, תכונות זהות עשויות להביא למלחמה ראש בראש על אותה תפיסה ולבזבוז אנרגיה.

כחלון וליברמן צמחו באותה מסגרת פוליטית, שממוסדותיה, אגב, שניהם סולדים. נקעה נפשם ממרכז הליכוד ומהפריימריז. שניהם גדלו עם תחושת קיפוח; שני ימניים מאוד שהפכו למרכז שפוי; שניהם מזוהים עדתית ומגזרית; שניהם פוליטיקאים מעולים שכוכבם דרך עם הקמת מפלגה חדשה; שניהם התחילו מנקודת פתיחה נמוכה וטיפסו אט-אט לעמדת הטוענים לכתר לראשות ממשלה, כל אחד בדרכו שלו. מי חשב לפני 5 שנים שיש להם סיכוי.

כחלון וליברמן שומרים על יחסים טובים חרף העובדה שהם גם הפכים גמורים. האחד שכלתני, השני עובד מהבטן; אחד מסוגר וחשדן ,השני פתוח וחברי; אחד הוכיח כוחו בקלפי, והשני האתגר עוד לפניו; לליברמן פוטנציאל אלקטורלי מוגבל, לכחלון אלקטורט תיאורטי הולך וגדל; האחד יכול לחיות עם כל הספקטרום הפוליטי, השני לא יוכל לדור בכפיפה אחת עם כל דרי המשכן; לאחד אג'נדה כלכלית חברתית, לשני מדינית ביטחונית; אחד נהנה מתדמית של יושרה ציבורית גבוהה, לאחר יזכרו שנחקר.

החיבור בין השניים אולי מתחיל בזה, אבל עוד לא ברור על מה הוא ייפול. מטבע הדברים, לכל אחד מהם דגשים משלו, מפלגה, וציבור שלו הוא יצטרך לתת דין וחשבון. לכן שיתוף-הפעולה יגיע למיצוי.

השאלה היא מי ימליץ על מי בפני הנשיא. כחלון על ליברמן או איווט על משה. בין השניים אין סיכום. השאלה מי יגרוף יותר מנדטים. לו היו רצים יחד, ליברמן היה עומד בראש, בהנחה שכחלון היה מוכן לוותר על הבכורה, אך לא לשם כך הוא עושה את דרכו חזרה. ברור לחלוטין שלשניהם יש מה לאבד מאיחוד רשימות. כחלון יאבד את השמאל, ליברמן את הימין. הם אפילו לא עושים סקרים שבודקים את התרחיש.