אי שם מעבר לקשת (או: הסיכוי לקאמבק מילאנזי)

למרות ניסיונות פה ושם בתקשורת להציג עלייה של מכבי לפיינל-פור כ"העפלה כנגד כל הסיכויים", אין שום סיבה מוצדקת לדרמטיזציה הזאת. העונות האחרונות הראו שיתרון הביתיות בסדרות ההצלבה הוא לא כזה נכס: 20 ניצחונות חוץ נרשמו בארבע העונות האחרונות בתוך סדרות ההצלבה ביורוליג (שליש מהמשחקים), ובסך הכל חמש סדרות מתוך 16 ששוחקו בארבע העונות האחרונות הסתיימו ב"העפלה כנגד כל הסיכויים" של קבוצות החוץ.

הסדרה מילאנו-מכבי הייתה באופן טבעי גם המועדת מכולן לפורענות שכזאת. א' - בגלל פערי האיכות המינוריים (אם בכלל) בין הקבוצות; ב' - בגלל הפערים העצומים בין המאמנים (מה שעשה באנקי בסיום של משחק מספר 1 הוא סוג של אמנות); ג' - בגלל הניסיון של מכבי כמערכת לדעת איך מתנהלים בתוך סדרת הצלבה. בהקשר הזה, אפשר כמובן לתהות על ההחלטה המוזרה של מילאנו להגיע לת"א 24 שעות לפני משחק מספר 3, ולוותר על האימון היחיד בנוקיה. מישהו רואה מצב שמכבי מגיעה למגרש חוץ שהיא לא שיחקה בו העונה, למשחק בשלב כל כך מכריע, ופוגשת את אולם המשחק רק בבוקר של אותה התמודדות? אין סיכוי. איך קבוצה שחיה ומתה על קליעה מבחוץ, ושכל העונה הוכיחה שהיא קבוצת חוץ לא טובה (אפילו בליגה האיטלקית הפסידה העונה חמש פעמים בחוץ), מוותרת על סשן איפוס כוונות במגרש שהיא לא מכירה? לא ברור.

ערב ההיכרות עם נוקיה השבוע הסתיים עם ארבע שלשות. זה היה ערב השלשות הנמוך ביותר של מילאנו ביורוליג לא רק העונה, אלא מאז נובמבר 2011. תוסיפו לזה אחוז קליעה נמוך מהקו (67%) ואחוז עלוב לשתיים (44%), ואין לה מה למכור מול בנוקיה.

האם מילאנו יכולה לחזור לסדרה ולקחת את משחק 4 הערב (ד')? למען האמת זה לא בשמיים. בטח כשמדובר בקבוצה שחיה על אחוזי קליעה מעבר לקשת. השאלה איפה המטוטלת תיעצר. כל מה שמילאנו צריכה להתפלל אליו הוא ערב קליעה יותר טוב. אפילו ערב קליעה ממוצע עשוי להספיק (שמונה שלשות). אחרי ערב אחד של איפוס כוונות מי יודע מה יש להם במחסנית. לפני חודש וחצי חזרה מילאנו מניצחון ביוון על אלופת אירופה אולימפיאקוס אחרי ערב של 12 שלשות.

***

ההשפעה של סופו על המשחק בזמן שהוא נמצא על הפרקט היא עצומה. קשה לזכור באירופה שחקן עם דומיננטיות כל כך גדולה. למרות כל המגבלות שלו (דקות משחק, חמצן) הוא עושה בסדרה מול מילאנו, על רגל אחת, נקודה אחת בממוצע מכל שני פוזשנים של מכבי. הנתון הזה הוא הטוב ביותר מבין כל השחקנים לא רק בסדרה מכבי-מילאנו, אלא כולל כל הסדרות האחרות. היחיד שמתקרב אליו במכבי הוא ריקי היקמן שנותן סדרת שיא, ומגיע לנקודה בכל 3.24 פוזשנים.

אבל התחושה היא שדווקא הדומיננטיות של סופו היא זו שגורמת למאמן האיטלקי להתעוור. נראה שבאנקי הקדיש את רוב האנרגיה שלו במחשבה איך לעצור את סופו. פעם עם שמירה כפולה, פעם בלי, פעם עם סמואלס, פעם עם לאוואל. מילא שהוא נכשל בזה, מרוב האנרגיות על סופו שגם ככה בקושי משחק (34 דקות עד עכשיו בכל הסדרה), האיטלקים בשקט-בשקט מאבדים את הסדרה דווקא בחזיתות אחרות, פחות צפויות: ארבעה שחקנים במכבי העלו את הרמה לשיא שאליו לאיטלקים (בינתיים) אין תשובה: היקמן קפץ בהצלבה ל-16.7 נקודות בממוצע לעומת 11.3 עד לתחילת ההצלבה. רייס עלה ל-12 נק' (לעומת 8.5), טיוס 12.7 (לעומת 6.3) ודייויד בלו העלה ל-11.7 נק' (לעומת 9.4). הרביעייה הזאת נותנת לבלאט מול מילאנו 17.6 נקודות יותר ממה שנתנה לו העונה עד תחילת ההצלבה.

השאלה עד מתי באנקי יפנים שהבעיה שלו בשלב הזה של הסדרה היא כבר מזמן לא סופו.