הסופר, הגיבור האחרון

מותו של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מארקס (87) בסוף השבוע שעבר, איננו רק מקרה מוות ספציפי; מותו של מארקס הוא גם, במובנים רבים, מותו של הסופר כגיבור-תרבות. הסופרים הבינלאומיים הגדולים שבין שתי מלחמות העולם (ארנסט המינגוויי, פ. סקוט פיצג'ראלד, שטפן צוויג ואחרים) היו גם סופרים נקראים, שספריהם זכו לפופולריות רבה וגם "אנשים מפורסמים".

כלומר, במונחים של ימינו, הסופרים הגדולים של החצי הראשון של המאה ה-20 היו "סלברטיז". הסופר הבינלאומי היה בראשית המאה ה-20 למה ששחקני קולנוע, זמרי פופ או, למצער, פליטי ריאליטי יהיו בדורנו - כוכב, ידוען. קשה לדמיין זאת היום, אבל היה רגע היסטורי, לא רחוק כל-כך, שבו דמותו של הסופר, אישיותו, חייו הפרטיים, העסיקו את התקשורת ואת קהל הקוראים כמעט כשם שהתעסקו בכתביו. גבריאל גרסיה מארקס היה סופר מהסוג הזה, ההולך ונעלם. על אף שהיה בן לדור אחר, היה מאחרוני הסופרים שהיו גם גיבורי תרבות.

מארקס היה, בראש ובראשונה, תבנית נוף מולדתו. "מולדתו" בהקשר הזה איננה בהכרח רק "מקונדו" (הוורסיה הספרותית של העיירה אראקאטאקה) ואפילו לא קולומביה. "מולדתו" בהקשר הזה היא אמריקה-הלטינית כולה. מארקס חי חלק ניכר מחייו בתקופה של מהמורות פוליטיות רבות ביבשת שלו: משטרים דיקטטוריים שבאו והלכו, משטרות חשאיות, הפיכות אלימות, מלחמות סמים ועוד. כל אלו קיבלו אצלו ביטוי ספרותי מיוחד, יוצא דופן: כתיבה קולחת ובהירה מחד ויצירת עולם מציאותי מקביל מאידך.

לא לחינם נעשה "הריאליזם המאגי" לשם נרדף לספרות הלטינו-אמריקאית. בארץ שסועה ואלימה של משטרים חשוכים, הסופר חייב היה לתת דרור לתחושותיו-השגותיו מבעד למעטה פנטזמגורי (מקסם-שווא). מארקס היה השגריר הגדול ביותר של סוגה ספרותית זו ("מאה שנים של בדידות", הרומן המייצג ביותר של הז'אנר, תורגם לעשרות שפות ומכר יותר מ-30 מיליון עותקים בעולם). "הבעיה הכי קשה שלי הייתה להרוס את קו ההבחנה המפריד בין מה שנראה אמיתי לבין מה שנראה פנטסטי". התבטא מארקס על כתיבתו.

הפרסום והתהילה מעולם לא הרתיעו את מארקס מלומר את דברו. להיפך. הוא השתמש הן בספריו, הן בכתביו העיתונאיים והן בהופעותיו הציבוריות כפלטפורמות להשתית עליהן את משנתו הפוליטית-חברתית. הוא נודע כמבקר חריף של מה שכינה "האימפריאליזם האמריקאי", וכניסתו לארה"ב נאסרה במשך שנים (איסור שבוטל לאחר בחירתו לנשיאות של ביל קלינטון, שהעיד כי הוא מעריץ גדול של מארקס וש"מאה שנים של בדידות" הוא הספר האהוב עליו ביותר).

מצד שני, מארקס גם לא פחד לפתח מערכות יחסים חבריות עם דמויות מורכבות, כמו עם נשיא קובה לשעבר, פידל קאסטרו. בעקבות חברות מוזרה זו הסתכסך מארקס עם הסופר הצ'יליאני מריו ורגס יוסה. סכסוך זה הסתיים בתגרת ידיים של ממש והיה לריב הספרותי הגדול ביותר של העשורים האחרונים.

"סופת שלכת", ספרו הראשון של מארקס, ראה אור ב-1955. את פרסומו העולמי קנה ב-1967 עם האפוס "מאה שנים של בדידות". מנעוריו חלם מארקס לכתוב סאגה משפחתית המבוססת על בית סביו, שאצלם גדל. במשך שנים לא ידע איך לגשת לרעיון זה. באמצע שנות ה-60, בתחילתו של טיול משפחתי לאקפולקו, הייתה למארקס הארה. הוא סב על עקביו, חזר הביתה, מכר את הרכב (שיהיה למשפחתו ממה לחיות), והתיישב לכתוב. מארקס ובני משפחתו אמנם לא הגיעו לאקפולקו, אבל הרומן שהתיישב לכתוב אז, קנה לו שם בינלאומי והפך אותו לאחד הסופרים הנערצים בחצי השני של המאה ה-20.

וכך אמר עליו הסופר המקסיקני קרלוס פואנטס: " מארקס הוא הסופר הפופלארי ביותר, ואולי גם הטוב ביותר, בספרדית, מאז סרוונטס".