הקומנדו הסובייטי החדש

אין שום פגם בנוסטלגיה ובסנטימנטליות. געגועים אל לשון אם בארץ רחוקה, זיקה לתרבותה, ערגה אל נופיה ואל מאכליה, אפילו סימפטיה לפוליטיקה שלה הם עניינים טבעיים בתרבות מהגרים. קצת פחות מובן הוא הצורך להיחלץ להגנתה של הארץ הרחוקה ההיא, כאשר היא עוברת על החוק הבין-לאומי. עוד פחות מובן הוא הסגנון האלים והגס של המגינים. קומנדו סובייטי פושט בימים האלה על כל אתר אינטרנט עברי, שבו מישהו מעז לבקר את התנהגות רוסיה במזרח אוקראינה.

אפשר להניח שאינני היחיד המקבל דוא"ל אגרסיבי, לעתים קרובות עילג. ניכר בסגנונם של שולחיו שהם ממעטים לכתוב עברית. לפעמים נדמה שאת הטקסט העברי שלהם הניבה תוכנת תרגום, כנראה מרוסית, אולי מלשון אחרת.

בין אם יש יד מכוונת בהסתערות הקומנדו הסובייטי ובין אם לא, היא מזכירה לנו את התרבות הלא-דמוקרטית, לא-מערבית ולא-ליברלית שחלק מעולי ברית המועצות לשעבר הביאו איתם. אמרתי "חלק". חלק אחר מבורכים בחוכמה ובעמקות, בהשכלה ובפתיחות.

העלייה הרוסית הייתה רצויה ומבורכת, ואל נכון האריכה את תוחלת החיים של מדינת הלאום. אבל כמו כל עלייה אחרת לפניה, ואולי יותר בגלל גודלה חסר התקדים, היא לא הייתה אחידה. איך יכלה להיות. היא כללה מהגרים לא-אידיאליסטים, שלחץ כלכלי ואי ודאות עמדו ביסוד בחירתם הטריטוריאלית. הם לא עזבו את הארץ שבה נולדו מפני שהם מאסו בה, בוודאי לא במידה שחלוצי שלוש העליות הראשונות מאסו בקיסרות הרוסית.

באופן בלתי נמנע, ממש כמו קודמיהם, הם ספגו את תרבותה. הכוונה כאן לא ל"הוך-קולטור", התרבות הגבוהה, הספרות, המוזיקה, הבלט. זה מובן ורצוי. תרבות כוללת גם גינונים וצורת מחשבה, אינסטינקטים ודעות קדומות.

"האדם הניאו-סובייטי"

ליברלים רוסיים הקדימו ללגלג לפני 40 שנה ויותר על "האדם הסובייטי", זאת אומרת אוסף של הרגלים ושל קיבעונות מחשבה, שמיליונים נחלו מידי השיטה אשר גידלה אותם בסד ברזל. לפחות חלק מן הביקורת לא הייתה הוגנת, ובוודאי הייתה מתנשאת שלא לצורך. היא גם שיקפה שאננות ואי הבנה היסטורית. הרדיקלים הדמוקרטים, שניהלו את ממשלת רוסיה בתחילת שנות ה-90, לא היו אלא אינטרמצו חטוף בהיסטוריה של ארצם.

"האדם הסובייטי" לא נעלם, לא רק במובן של סיסמאות ושל דגלים, אלא במובן של צרות אופקים, של שנאת זרים, של התנשאות על מיעוטים "לא-לבנים", של כמיהה אל שליט חזק ושל יכולת מוגבלת לביקורת עצמית. את האדם הסובייטי ירש ה"ניאו-סובייטי", שאימץ כמה מראיות עין של חברה פתוחה מבלי לעבור דמוקרטיזציה ממשית.

הגירה מברית המועצות הייתה בהכרח אקט של התנערות ממשטרה. קודם כול, אנשים איבדו אוטומטית את אזרחותם. שנית, המשטר הסית נגד יהודים. ממילא הדלת נטרקה. התמוטטות המשטר, באופן טבעי, הקלה על יוצאי רוסיה ומושבותיה לחזור ולהתגעגע. הגעגועים התפתחו, לפחות בחלק מן המקרים, להזדהויות פוליטיות, שהתחזקו באמצעות צפייה בטלוויזיה רוסית ונסיעות תכופות, אפילו תקופות מגורים בארץ הישנה. הדרכונים הוחזרו. "רוסי-ישראלי" נעשה לא ציון של מוצא בלבד, אלא ציון של אזרחות ושל נאמנות.

אגב, אין בזה ייחוד. יהודים מטורקיה, או מבולגריה, שמרו אמונים לארצות המוצא שלהם בקנאות ניכרת. יהודי בולגריה היו אסירי תודה לארץ מוצאם שלא הסגירה אותם לידי הנאצים בימי השואה. יהודים טורקיים נהגו להתלונן על רשימות פרו-ארמניות ("הגיע להם", אמר אחד).

יהודים, ועריצים

איך יהודים יכולים להגן על עריצים? יכולים. אפילו להיטלר היו מחזרים יהודיים, אם גם שוליים בהחלט. פטריוטים ציוניים בארץ ישראל העריכו בגלוי את עמידתו על משמר האינטרסים של גרמניה בתחילת 1933. ב-1940, אחדים במחנה הלאומי הציעו לנאצים ברית תמורת מדינה יהודית פשיסטית בארץ ישראל.

כיוצא בזה, בשמאל הציוני בשנים הראשונות של עצמאות המדינה היו מעריצים קנאים של סטאלין. הם צידדו בניטרליות של ישראל במלחמה הקרה ותיארו את ארצות הברית כ"בית עבדים".

התקפות פרועות על ארצות הברית וגזענות כלפי הנשיא אובמה הן כמובן לחם חוק בתרבות הפוליטית הישראלית. אבל הן מוסמכות בדרך כלל לאי-הסכמות עונתיות, והן משולות בעיקר להוצאת קיטור. מה שלא כן נהר המרגליות, הזורם בימים האלה באינטרנט הישראלי נגד אמריקה בגלל עמדתה בעניין אוקראינה.

בדרך כלל לישראלים אין דעות חד-משמעיות בעניינים בין לאומיים, שאינם נוגעים במישרים להם או לארצם. אבל כאן ההתקפות מכוונות נגד אופייה של אמריקה, נגד ההיסטוריה שלה ונגד מדיניות החוץ שלה.

מפעם לפעם, ישראל מתוארת בסקרי דעת קהל (בייחוד אלה של Pew ושל Gallup) כמעט כארץ הפרו-אמריקאית ביותר בעולם. נראה שהכספית במדחום הידידות ירדה מאוד בשבועות האחרונים.

אופציה רוסית? אופציה סינית?

האם כל זה מצריך משיכת כתפיים? חיוך? או אולי מידה של דאגה? סוף-סוף, ממשלת ישראל נמנעה במפגיע מלבקר את רוסיה. השגריר הישראלי נצטווה להיעדר ממליאת האו"ם בהצבעה על סיפוח חצי האי קרים (רוב עצום הצביעו לגנות רוסיה). אם אינני טועה, רוסיה נהנתה מדרגה כזאת של הבנה רק מצד ונצואלה, ניקרגואה ונאורו.

האם ממשלה ישראלית סהרורית אמנם מנסה לחפש חלופות לאמריקה? האם היא נכנסת לשלב של היפנוזה עצמית, שמכוחה היא משתכנעת כי יש לה "אופציה רוסית", או "אופציה סינית"? אפרים הלוי, לשעבר ראש המוסד, הזהיר זה לא כבר מפני כניסת סין לשוק התשתיות בישראל. הוא הטעים, בצדק ובחוכמה, שמסילת ברזל מאילת אינה רק עסק כלכלי, אלא כרוכה בה בחירה מדינית ומוסרית.

ישראל לא-מערבית היא תרחיש לא-רציונלי. אבל את ישראל מנהלת כיום ממשלה לא-רציונלית. היא מנסה להשתמט מן התוצאות של מנוסתה המתמדת מפני המציאות. היא עלולה להאמין שניטרליות אוהדת לרוסיה במשבר אוקראינה תרכוש לה איזה אסימונים בקזינו הבין-לאומי, בייחוד אם לאס וגאס ומקאו יגיעו לחופי חצי האי קרים.