רב-המכר שמנפץ לרסיסים את המשנה הכלכלית של נתניהו

בראש רשימת הספרים רבי מכר שנמכרים כיום באמזון.קום, לא ניצב ספר רומנטי-ארוטי או מדריך להכנת מיץ ירקות כלשהו. הכוכב התורן הוא ספר שמקיף 700 עמודים, מתורגם מצרפתית, שעוסק באי-שוויון כלכלי ובמצב הקפיטליזם המודרני.

זהו אולי סימן לכך שבימינו, הבריות בארה"ב לכל הפחות מתעניינות ביסודות הכלכלה האמריקאית אפילו יותר מאשר בלהיטי מדע בדיוני (ספר שובר קופות בשם Divergent) או ברומן זוכה פוליצר (Goldfinch, הציפור חוחית).

הספר של תומאס פיקטי (Thomas Piketty), "הון במאה ה-21" (Capital in the Twenty-First Century), בהוצאת הרווארד, שעומד גם בראש רשימת רבי המכר הנחשבת מאוד של ה"ניו יורק טיימס", מאתגר את "תיאוריית החלחול" השמרנית המקובלת (עד המשבר הפיננסי הגדול) שהתבססה על ההנחה שגאות כלכלית מרימה איתה את כל הסירות. להשקפת פיקטי, שמסתמכת על איסוף שקדני של נתונים כלכליים במאתיים השנים האחרונות, קפיטליזם בלתי מרוסן מייצר בכל המקרים פערים חברתיים-כלכליים, שגובים מחיר כלכלי גבוה.

השורה התחתונה שלו היא שהמדינות המפותחות בעולם חייבות לעשות משהו כדי למנוע זאת, כולל החלטה על "מס עושר עולמי" אחיד ופרוגרסיבי, כדי למנוע הצטברות הון מזיקה בידי עשירי על, שנהנים בפועל מאי-תשלום מסים ממש כמו אצילי צרפת לפני המהפכה.

לשיטתו של פיקטי, אי-השוויון הכלכלי בתוך החברות המפותחות רק מתחיל, וסופו שהוא יחזיר את החברה האנושית אל המאות ה-18 וה-19 שבהן שלט בכיפה ההון שעבר בירושה, ולא אל השוויוניות היחסית במאה ה-20, שגם היא הייתה בעיקר תוצאה של הרס ההון בשנים 1914-1945 לאחר שתי מלחמות העולם והחורבן הכלכלי שהן המיטו.

ה"ניו יורק טיימס" הגדיר את הספר "שובר קופות". פרשן טלוויזיה גרמני הגדיר אותו כ"ספר הכלכלי החשוב של השנה", ופול קרוגמן, חתן פרס נובל ובעל טור ב"ניו יורק טיימס", כתב שהספר הוא "מהפכני" וחושף אחת ולתמיד את מעללי "המאיון (1%) העליון". דבר אחד ברור: לקחת את הספר לשפת הים או לבריכה יחייב הרמת משקולת כבדה.

פיקטי אינו הכלכלן המקצועי הרגיל. ספרו משובץ בהתייחסויות לספרות קלאסית ולכן הוא קריא כל כך, למרות עוביו. בין היתר הוא מתייחס ל"אבא גוריו" המונומנטאלי של בלזק. כאשר הוא נשאל אם כתב את הספר כך במחשבה תחילה או שיבץ את הציטוטים הספרותיים כדי להקל על הקריאה, הוא השיב: "ככל צרפתי, למדתי כמובן את 'אבא גוריו' בבית הספר, אבל שאלת הפערים הכלכליים החלה להציק לי רק לפני עשר שנים בערך. השאלה האמיתית היא למה החשיבות היחסית של ההון העובר בירושה וההכנסה מעבודה אינה נתפסת כיום כגדולה כפי שהיא נתפסה במאה ה-19? האם ווטרן (גיבור הספר) הגזים אז, או שזה משהו שהשתנה, כלומר שחשיבות ההון העובר בירושה פחתה בינתיים? התשובה שלי היא דו-משמעית: היא פחתה, אך חוזרת לעצמה בעשרות השנים האחרונות".

בקיאות בכלכלה האמריקאית

פיקטי הוא כלכלן צרפתי מבריק בן 43, שעומד בראש תוכנית הלימודים של בית הספר ללימודיים גבוהים של מדעי החברה בצרפת, EHESS, ומכהן גם כיו"ר נספח של בית הספר לכלכלה בפריז. התמחותו היא במחקרי אי-שוויון כלכלי ופערי הכנסה והון.

לדאבון ליבם של כלכלני הימין האמריקאי, שיכלו לנפנף את פיקטי כעוד כלכלן אירופי סוציאליסט במהותו, פיקטי חי ועבד גם בארה"ב ומכיר מיד ראשונה את הכלכלה האמריקאית. הוא לימד כלכלה במכון הטכנולוגי היוקרתי של מסצ'וסטס, MIT, בשנים 1993-1995, ורק לאחר מכן הצטרף למוסדות מחקר צרפתיים, עד שהפך למנהל בית הספר הגבוה ללימודי מדעי החברה בשנת 2000. בשנת 2007 הוא אכן פרש לכמה חודשים מעבודה אקדמית כדי לתמוך בסגולן רויאל, חברתו לחיים דאז של הנשיא פרנסואה הולנד, שהייתה מועמדת השמאל בבחירות לנשיאות באותה שנה.

"פייננשל טיימס": ספר חשוב במידה לא רגילה

בכל מקרה, כך לפי ביקורת ספרותית של מרטין וולף, מחשובי הפרשנים הכלכליים של "פייננשל טיימס", פיקטי כתב ספר חשוב במידה בלתי רגילה, שקוראים בעלי ראש פתוח ימצאו את עצמם לא מסוגלים להתעלם מן הראיות והטיעונים שהוא מציג.

"הון במאה ה-21", כותב וולף, מקיף ארבעה הישגים ראויים לציון. ראשית, בהיקפו וברוחב היריעה הוא מחזיר אותנו אל מייסדי הכלכלה הפוליטית. פיקטי עצמו רואה את הכלכלה כ"תת-תחום של מדעי החברה, לצד היסטוריה, סוציולוגיה, אנתרופולוגיה ומדע המדינה". התוצאה היא עבודה היסטורית רחבת יריעה, שנטועה במחקר נתונים מפרך וגדושה בהתייחסויות ספרותיות. זהו חיבור נורמטיבי-מקצועי ופוליטי בו זמנית. פיקטי מתנגד לתיאוריות ללא בסיס נתונים. הוא גם טוען שמדעני חברה, קרי כלכלנים, "חייבים לבחור ולנקוט עמדות בנוגע למוסדות ופוליטיקה ספציפיים, בין שמדובר על מדינת הרווחה, מערכת המס או החוב הציבורי".

שנית, כותב וולף, הספר בנוי על מחקר אמפירי בן 15 שנים שנערך בשיתוף פעולה עם חוקרים אחרים. התוצאה היא טרנספורמציה של מה שאנחנו יודעים על האבולוציה של ההכנסות והעושר (שהוא מכנה הון) בשלוש מאות השנים האחרונות במדינות מובילות של הכנסה גבוהה. לכן זו היסטוריה כלכלית, חברתית ופוליטית מרתקת.

אחת המסקנות העולות מן הספר היא שאין נטייה כללית לשוויוניות כלכלית גדולה יותר. מסקנת-מפתח אחרת היא שהדרגה הגבוהה יחסית של שוויוניות שנראתה בעולם המפותח אחרי מלחמת העולם השנייה הייתה בחלקה תוצאה של מדיניות מכוונת, בייחוד מיסוי פרוגרסיבי, אך בעיקרה תוצאה של הרס הון שעבר בירושה, בייחוד באירופה, בין 1914 ל-1945. מסקנה נוספת היא שכיום אנחנו חוזרים ומשחזרים באיטיות את "הקפיטליזם התורשתי" - עולם שנשלט על ידי הון שעובר בירושה - של סוף המאה ה-19.

מול אלו שטוענים שעליית ההון האנושי תצמצם את המשמעות הכלכלית של סוגים אחרים של הון, פיקטי מציין ש"הון לא אנושי נראה במאה ה-21 ללא תחליף כמעט כפי שהיה במאות ה-18 וה-19". אחרים טוענים ש"מלחמת המעמדות" תפנה את מקומה ל"מלחמת דורות", אך הפערים בין בני אותם דורות נשארו גדולים הרבה יותר מאשר הפערים בין הדורות. לאלו שטוענים שהמוביליות התוך-דורית שוללת מפערי ההכנסה את משמעותם, בייחוד בארה"ב, משיב פיקטי: אלו שנושרים מהלימודים בתיכון אינם הופכים בדרך כלל ליו"ר ג'נרל אלקטריק.

ממצא חשוב הוא ששיעור העושר (הון) יחסית להכנסה מעבודה באירופה כבר חזר ועקף את השיעור האמריקאי, בייחוד בצרפת ובבריטניה. ממצא נוסף הוא העלייה הגדולה ביותר בשיעורי הכנסתו של המאיון (1%) העליון במדינות הדוברות אנגלית (בעיקר ארה"ב) מאז 1980. הנתון המדהים ביותר אולי הוא ש"המאיון העשיר ביותר הפקיע 60% מהגידול בהכנסה הלאומית בארה"ב בשנים 1977-2007". טכנולוגיה וגלובליזציה אינן יכולות להסביר זאת, מפני ששתיהן התקיימו בכל המדינות בעלות ההכנסה הגבוהה. שתי המסקנות החשובות ביותר הן עליית מעמד "מנהלי-העל" בארה"ב, והחזרה ל"קפיטליזם תורשתי" באירופה.

פיקטי משתמש במודלים כלכליים פשוטים כדי להסביר מה קורה. הוא מציין, למשל, שהעלייה האדירה בהכנסות מעבודה בקטע העליון של עקומת התפלגות ההכנסה בארה"ב מוסברת לא על ידי שכר ספורטאים-כוכבים או ידוענים, אלא על ידי הגידול בתגמול מנהלים. הוא טוען שזו התוצאה של הירידה במיסוי השולי, שהגדילה את התמריץ של הבכירים לדרוש תגמול גבוה יותר, בשילוב השינויים בנורמות החברתיות - כלומר השלמת הציבור עם מצב דברים זה. הבכירים בעולם התאגידי החלו להיראות כמו גיבורי הדור (לפחות עד המשבר של 2008-2009). ההשקפה החלופית, שהפריון השולי של הבכירים זינק במקביל, אינה משכנעת, לדעת פיקטי, מפני שהמוצר השולי של מנהל אינו ניתן למדידה, וגם מפני שהצמיחה הכלכלית הכוללת לא זינקה מאז שנות ה-60.

מרתקת עוד יותר היא התיאוריה של פיקטי על צבירת ההון הקפיטליסטי. הוא טוען שהיחס בין הון להכנסה יעלה ללא גבול, כל עוד התשואה להון גבוהה משמעותית משיעור הצמיחה של הכלכלה. זהו הכלל. החריגות היחידות ממנו במאות השנים האחרונות הן כאשר חלק נכבד מהתשואה על ההון מופקע או נהרס, או כאשר לכלכלה יש הזדמנויות צמיחה מהירה בלתי רגילה, כפי שקרה באירופה של אחרי המלחמה וקורה בכלכלות המתעוררות כיום.

התיאוריה הזו בנויה על שתי ראיות. הראשונה היא שהתשואה (או ההחזר) מושפעת רק במידה צנועה מהיחס בין ההון להכנסה. בשפת הכלכלנים, "הגמישות של התחלופה" בין הון לעבודה גדולה בהרבה מ-1. בטווח הארוך, זה נראה סביר עוד יותר. עידן של עוד רובוטיקה יכול להגדיל את הגמישות הזו עוד ועוד.

הראיה השנייה היא שלפחות בזמני שגרה, קפיטליסטים חוסכים חלק גדול מהתשואות שלהם כדי להבטיח שההון שלהם יצמח מהר לפחות כמו הכלכלה. זה נכון בייחוד לגבי עשירי-העל, שצפויים גם ליהנות מהתשואות הגבוהות ביותר. הון קטן יכול להישחק, הון גדול לא. הנטייה של הון לצמוח מהר יותר מאשר הכלכלה צפויה יותר כאשר צמיחת הכלכלה (המשק) איטית יחסית, מסיבות דמוגרפיות (הזדקנות אוכלוסייה) או מפני שההתקדמות הטכנולוגית חלשה. חברות שההון בהן דומיננטי הן גם כלכלות של צמיחה נמוכה.

אז מה אפשר לעשות?

פיקטי מציע מסקנות פעולה נועזות, וללא ספק "בלתי מציאותיות" בהקשר הפוליטי-חברתי בימינו. הוא קורא בייחוד לחזרה לשיעורי מס שולי גבוהים בהרבה על הכנסות גבוהות, ולמס העושר העולמי הפרוגרסיבי. הסיבה למס עולמי זה היא שההכנסות המדווחות על ידי העשירים נמוכות בהרבה מההכנסות הכלכליות האמיתיות שלהם (כלומר, מהכמות שהם יכולים לצרוך מבלי להקטין את הונם). העשירים יכולים אפילו להוציא את עצמם מכל תחום שיפוט פיסקלי, וכך ליהנות בפועל מהחסינות מפני מסים של האריסטוקרטים בצרפת שלפני המהפכה. לכן, במרוצת הזמן, היכולת של מדינות לחלק מחדש מקורות כדי להיטיב עם המעמד הבינוני והנמוך בכלכלה עלולה להישחק לאפס.

לספר יש גם כמה חולשות ברורות, כותב וולף. החשובה שבהן היא שהוא אינו עוסק בשאלה מדוע העלייה בפערי ההכנסה וההון - שמודגמת היטב - כל כך חשובה. פיקטי פשוט מניח שזה כך.

אחת הטענות בזכות אי השוויון היא שהוא ממריץ את החדשנות. הראיות כנגד הן ברורות: פערי ההכנסה בימינו, ומעל הכול ההון העובר בירושה, אינם נחוצים לחדשנות. טיעון אחר הוא שהתוצר של תהליכים צודקים ונכונים צריך להיות צודק ונכון. אבל אפילו אם התהליכים שמניבים את פערי ההכנסה הם צודקים ונכונים, זה איננו העיקרון היחיד של צדק בחלוקת ההכנסה. טיעון נוסף, מהותי יותר, נגד פיקטי הוא שפערי הכנסה פחות חשובים בכלכלה, שהיא כיום פרודוקטיבית פי-20 מכפי שהייתה לפני 200 שנה: אפילו העניים נהנים כיום ממוצרים ושירותים שלא היו זמינים לעשירים לפני כמה עשרות שנים.

הטיעון המשכנע ביותר נגד הגידול המתמשך בפערים הכלכליים הוא שהוא מפר את עקרון השוויון האמיתי של האזרחים. אם, כפי שהאתונאים הקדמונים האמינו, השתתפות בחיים הציבוריים היא היבט בסיסי של מיצוי עצמי אנושי, פערים גדולים יכולים רק להרוס זאת. בחברה שנשלטת על ידי הון, הכסף קונה כוח פוליטי והשפעה. אי אפשר למחוק לחלוטין אי-שוויון - הוא בלתי נמנע ובמידה מסוימת גם רצוי. אבל, הכול צריך להיעשות במידה ובמתינות. אנחנו לא רואים גידול מתון בפערי ההכנסה, ולכן החברות המפותחות חייבות להקדיש תשומת לב מעמיקה למצב הדברים הנוכחי.

הפערים בארה"ב חזרו לרמתם משנות ה-20 של המאה ה-20

מחקריו הראשונים של תומאס פיקטי הראו שפערי ההכנסות בצרפת ירדו בצורה חדה לאורך המאה ה-20, בייחוד אחרי מלחמת העולם השנייה, אך המגמה הזו נבעה במידה רבה מהירידה בפערי ההון שעבר בירושה, שעוד שפערי השכר נשארו יציבים. לפי פיקטי, הירידה בפערי ההכנסה נבעה מהגידול החד בפרוגרסיביות של מס ההכנסה אחרי המלחמה, שפגע בצבירת ההון העובר בירושה מפני שהוא צמצם את עודפי הכסף שנחסכו על ידי העשירים ביותר.

פיקטי מתנגד להורדת נטל המסים שהתרחשה בצרפת מסוף שנות ה-90, מפני שהוא מאמין שהיא מסייעת לבנייה מחדש של ההון של מעמד ה"רנטייה", שחי על הכנסות קבועות מהונו. המעמד הזה אינו פעיל מבחינה כלכלית, ולכן רצוי להגדיל את כוחו של המעמד העובד, שחי משכר עבודה, כדי להמריץ צמיחה כלכלית לאומית.

פיקטי טען ש"אפקט לאפר", שלפיו מיסוי שולי גבוה מקטין את התמריץ לעשירים לעבוד יותר, היה זניח או קטן במקרה של צרפת.

לאחר מכן החל פיקטי לחקור את הדינאמיקה של פערי ההכנסות במדינות מפותחות נוספות, על בסיס מודלים סטטיסטיים שהוא פיתח לגבי צרפת. הכלכלן שאיתו הוא משתף פעולה הוא בעיקר עמנואל סאץ, פרופסור מאוניברסיטת ברקלי בארה"ב, שמטיף למס שולי על עושר של עד 70% ואפילו 90%. המחקרים של שניהם מצאו שמדינות דוברות אנגלית, בייחוד ארה"ב, עברו תהליך דומה של צמצום פערים חברתיים-כלכליים כמו בצרפת ובאירופה היבשתית, אך ב-30 השנים האחרונות הן רושמות תהליך מחודש ומואץ של התרחבות הפערים. בארה"ב חזרו הפערים הכלכליים לרמתם משנות ה-20 של המאה ה-20.