שנת שבתון לכל עובד

אחת הבעיות המרכזיות בשוק העבודה המודרני היא העלייה בתוחלת החיים והארכת תקופת השנים שבה האדם העובד חי על חשבון הקצבה מקרן הפנסיה.

בעיית מימון הגמלאים מחריפה עם השנים, והדרכים המקובלות להתמודד עמה היא הפחתת הזכויות הפנסיוניות ו/או העלאת גיל הפרישה הנדונה בימים אלה במשרד האוצר. ננסה להציע כאן פתרון יצירתי המשלב את יישום רעיון השמיטה היהודי.

בעבר, כאשר גיל הפרישה היה 65 (לגברים) ו-60 (לנשים), הבעיה לא הייתה חמורה, שכן לאחר גיל פרישה נותרו לאדם הממוצע שנים בודדות לחיות. כיום, תוחלת החיים עלתה באופן ניכר (וצפויה לעלות עוד יותר בשנים הבאות), ולאדם שפורש בגיל 67 (גברים) או 62 (נשים) - גיל הפרישה הועלה בישראל בהדרגה לפני עשור, ביולי 2004 - נותרות שנים רבות לחיות.

אלא שהחיסכון לעתיד של האדם ב-40 שנות עבודה, שהיה אמור במקור להספיק בממוצע לשנים בודדות בלבד, אינו יכול להספיק לשנים ארוכות בעקבות העלייה הניכרת בתוחלת החיים. יתר על כן, רבים מהאנשים שהגיעו לגיל הפרישה הרשמי מרגישים עדיין צעירים וחיוניים, ובעיקר הם מסוגלים ורוצים להמשיך לעבוד.

ניצנים לטיפול בנושא מורכב זה ראינו השנה בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין בקשת אנשי סגל מאוניברסיטת בר-אילן להמשיך לעבוד במוסד. בפסק הדין נקבע כי "גיל פרישת חובה" אינו אוטומטי, ויש לבחון את בקשתו של עובד שהגיע לגיל פרישה ומבקש להמשיך לעבוד לגוף העניין. כמו כן עלה הנושא לשיח הציבורי בעקבות פרסומים שונים שלפיהם משרד האוצר מבקש לדחות את גיל פרישת החובה.

אפשר לחלק באופן גס את חייו המקצועיים של האדם ל-3 חלקים/שלבים:

החלק הראשון, מילדות ועד גיל 25-30 - שנים של הכשרה וצמיחה אישית. החלק השני, כ-40 שנות עבודה וקריירה; והחלק השלישי, ההולך ותופח, הוא תקופת הפנסיה. היום ניתן בהחלט להעביר שנים מן החלק השלישי של תקופת הפנסיה לחלק השני של תקופת הקריירה. כדי להבין את הרציונל לכך אפשר לפנות לרעיון יהודי מפתיע - "שנת השמיטה".

עיקרה של השמיטה הוא היכולת לשמוט על מנת להתחדש. לנוח על מנת להתפתח. לתת שוויון הזדמנויות לאלה שנותרו מאחור במרוץ החיים ב-6 השנים הקודמות. רעיון השמיטה הוא מהפכני. מהפכני עד כדי כך שהתורה מודעת לחשש הקיומי הבסיסי של האדם, שאם הוא לא יעבוד בשנה השביעית ממה יחיה, ולפיכך היא מבטיחה פרנסה למי שישמור את שנת השבע.

האתגר העומד בפנינו היום הוא לקחת את רעיון השמיטה ולהפוך אותו לרלבנטי לימינו, ימים של כלכלה מודרנית גלובלית. מכאן אני שואב את הרעיון ליישום חדשני בטיפול בסוגיית גיל הפרישה.

נתאר לעצמנו עולם שבו לאדם הייתה אפשרות לצאת לשנת שבתון אחת ל-7 שנים, ולחיות באותה שנה על חשבון הפנסיה העתידית; ומנגד לדחות את גיל הפרישה בשנה כנגד כל שנת שמיטה שהוא יצא אליה. כך, היינו מקבלים תמהיל מאוזן בהרבה בין החלק השני והשלישי של החיים.

אחת ל-7 שנים אדם יהיה זכאי לצאת לשנת שבתון. בשנה זו הוא יוכל ללמוד, לפתח תחביבים ולבחון קריירה חלופית. בשנה זו הוא יוכל להקדיש זמן רב יותר למשפחה, לצורכי הבית ועוד. כנגד כל שנת שמיטה שניצל האדם, תתווסף שנה לגיל הפרישה שלו. ב-40 שנות עבודה, יש כ-6 שנות שבתון. שנים אלה יתווספו לגיל הפרישה. וכך אדם יוכל לעבוד עד גיל מאוחר יותר, ולהגיע לאיזון נכון יותר בין תקופת הפנסיה לתקופת העבודה.

אמנם רבים עשויים לחשוש מלצאת לשנת שבתון כזו. מה יהא על הקידום בקריירה? מי ערב לכך שמקום עבודתי יישמר (הדבר יצטרך לקבל הסדר חקיקתי) ועוד. אולם אלה הם הרעיונות העומדים בבסיס השמיטה, ואלה הם החששות שעל האדם השומט יהיה להתגבר עליהם כדי לצמוח.

לרעיון כזה יש השלכות רבות גם על מקומות העבודה, על ההתפתחות האישית, ויש לו גם השלכות אקטואריות, פיננסיות וחוקיות, שצריכות להיבחן.

אני קורא לגורמים הרלבנטיים לפתוח בשיחה לקראת שנת השמיטה הקרבה ובאה בראש השנה הבא (בחודש ספטמבר). שיחה כזו עשויה להוביל ליישום עקרונות השמיטה והרציונל שלה על חיינו כיום - שמיטה ישראלית-יהודית.

■ הכותב, יו"ר (משותף) קולות, הוא שותף במשרד עורכי הדין הרצוג-פוקס-נאמן.