בניגוד למאמנים אחרים שמתראיינים אחרי ניצחונות וכמו מנסים להפוך הישג בינוני להישג ענק כדי להאדיר את עצמם ולספק אליבי להפסדים שעתידים לבוא, במקרה של דייויד בלאט ונאום התוכחה שלו אתמול (ד') אחרי הניצחון המוחץ על מילאנו - הכל מוצדק. ההישג של מכבי אכן מדהים, מכבי היא לגמרי הסינדרלה של הפיינל-פור הזה וכל כובע פלסטיק צבעוני שנשלף בחגיגות על הפרקט, כל משקף פלסטיק מנצנץ או פיסת קונפטי שנחתה על מצחו של סופו היו במקום. מכבי הצליחה לעלות לפיינל-פור בעונה שבה אי עלייה להצלבה לא היתה מפתיעה אף אחד, ואף היתה הולמת את סגל השחקנים ורמת המשחק שהציגה הקבוצה במהלך העונה.
גם בלאט וגם גיא פניני ציינו אתמול אחרי המשחק את ההפסד של מכבי לנס ציונה בליגה בחודש אוקטובר כנקודת שפל שבה התקשורת כולה שחטה את הקבוצה ולא נתנה לה שום סיכוי. השחקנים ישבו אז בחדר ההלבשה בתום ההפסד, סיפר הקפטן, ושמעו את בלאט אומר להם שהקבוצה הזו עוד תגיע לפיינל-פור היורוליג. הסיפור הזה שהקפטן והמאמן מספרים הוא מעניין, כי אפשר ללמוד ממנו עד כמה מכבי זקוקה לתחושה של "עם הגב לקיר" כדי להבריק ועד כמה הנרטיב של "כולם היו נגדנו וסתמנו להם את הפה" קריטי לקבוצה הזו כדי לנסוק לגבהים.
הצורך בסיפור מסוג זה, שמן הסתם יהפוך לחלק מהמיתולוגיה של הקבוצה, בולט אפילו יותר מאחר ובמקרה הזה המציאות הראתה נרטיב אחר לגמרי: במשך כל השנה מכבי הציגה רמה גבוהה ביורוליג, השיגה את המקום הראשון בבית המוקדם וניצחה אימפריות אירופיות בבית ובחוץ, ובמקביל הפסידה בליגה הישראלית בצרורות (שישה הפסדים סה"כ, כולל תבוסה ביתית לירושלים) תוך הצגת סף שבירה נמוך, לוזריוּת ורבעים אחרונים רפים.
ההבדל הזה בין רמת המשחק בליגה וביורוליג הוא גדול מדי בשביל שסיבות כמו "המאמנים בארץ יודעים איך להתכונן למכבי" יספקו לו הסבר הולם. הפער בין הפדיחות של מכבי בארץ להברקות באירופה קשור לזה שבזירה הראשונה מכבי מגיעה כפייבוריטית ברורה ובשנייה היא נחשבת - בחלק משמעותי מהמשחקים, לפחות ברמת התקציב - לאנדרדוג.
***
העובדה שמכבי מגיעה לפיינל-פור מבלי שיש לה אף שחקן בסגל שמחזיק בחוזה של למעלה ממיליון דולר לעונה (לצסק"א מן הסתם יש לפחות שבעה שחקנים כאלה) היא לא פחות ממדהימה, והפכת את מכבי למין עוף מוזר ביורוליג: מקום שבו שחקנים יודעים שיקבלו פחות כסף אבל כנראה יגיעו להישגים משמעותיים, יתנו עונות שיא, יעשו חיים משוגעים ובסוף ישדרגו עצמם לחוזה של מיליונים בקבוצה אחרת (ע"ע שאראס, פארקר, טרנס מוריס, פארגו, אידסון, לנגפורד, הנדריקס ואחרים).
הנחיתות התקציבית של מכבי באירופה אינה צו אלוהי, אלא בחירה. בעוד שבברצלונה, צסק"א, ריאל, מילאנו, פנאתינייקוס ואולימפיאקוס מוציאים מיליונים מהכיס כדי להחתים שחקני-על במונחים אירופים, כך יכולים לנהוג גם בעלי מכבי. אבל הם בוחרים שלא לעשות את זה. ייתכן שהאופי המדהים שמכבי פיתחה ביורוליג בעשור האחרון הוא בעצם תגובה אבולוציונית-הישרדותית לקמצנות בעליה?
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
