מתי הם כבר ילמדו לדבר?

בהודו, הדרך אל הקלפי עוברת בביבים של הרטוריקה הפוליטית

הטור הזה אינו הראשון שהבחין בצפיפות האלקטורלית של 2014. השבועון הבריטי הבינלאומי "אקונומיסט" תיאר אותה "הדמוקרטית ביותר מאז ומעולם", בהתחשב בזה שארצות עם איזה שני מיליארד בני אדם, 30% של המין האנושי, הולכות לקלפי כדי לבחור ממשלות. הבולטות ביותר הן הודו (1.23 מיליארד), אינדונזיה (253 מיליון), ברזיל (202 מיליון), דרום אפריקה (48 מיליון), קולומביה (46 מיליון) ואפגניסטן (31 מיליון). בארה"ב (318 מיליון) יהיו בחירות לקונגרס.

גם ציניקנים, או לפחות חלק מהם, יצטרכו להודות שזו הפגנה מרשימה של השתתפות בני אדם בקביעת גורלם. עניין אחר הוא מה הם יקבעו, ובאיזו מידה כוונתם תסתייע. זה המכונה "התהליך הדמוקרטי" לוקה עכשיו בהרבה מאוד ליקויים, בייחוד בהצגה רצינית של חלופות. ה"אקונומיסט", המצוטט למעלה, אף כי התפעל מן השנה הדמוקרטית, פרסם זה לא כבר מסה ארוכה על משבר הדמוקרטיה.

כך או כך, אי אפשר לטפול אשמה של חוסר רלוונטיות על הבחירות של השנה. הודו ואינדונזיה עומדות להחליף מפלגת שלטון מקץ עשר שנים, אפגניסטן עומדת להחליף ממשלה באופן דמוקרטי בפעם הראשונה בתולדותיה, והיא ראויה להערצה מיוחדת, מפני שהיא תעשה כן בצל מתאבדי הג'יהאד. ברזיל ודרום אפריקה כנראה יסתפקו במה שיש להן. ארה"ב אמנם אינה בוחרת את הרשות המבצעת, אבל תוצאות בחירתה יקבעו אם לנשיא תהיה השפעה כלשהי על תהליך החקיקה בשנתיים הבאות.

הרבה מאוד מונח על הכף, בייחוד בהודו. עצם תהליך ההצבעה בהודו ארוך יותר ממערכת בחירות שלמה בכמה ארצות. בבריטניה, ראשי ממשלה נהגו לפזר את הפרלמנט ולערוך בחירות בתוך חודש. בהודו נדרשים כמעט שישה שבועות רק כדי להצביע.

היום, (ה'), מתנהל הסיבוב השישי של הבחירות. 180 מיליון בני אדם מצביעים ב-12 מדינות, ובוחרים 112 צירים לפרלמנט של 543. נשארו עוד שני סיבובים. הכול יסתיים ב-12 במאי, וכעבור ארבעה ימים נדע את התוצאות.

שם שורצים תנינים רעבים

הבחירות האלה אומרות כבוד להודו. היא עורכת אותן בפעם ה-16 בתולדותיה, היא תמיד כיבדה את תוצאותיהן, ומעולם לא היו תלונות רציניות על זיוף. בהתחשב בלוגיסטיקה, זה הישג יוצא מגדר הרגיל. החוק ההודי מעניק לכל אזרח את הזכות להצביע ברדיוס של שני קילומטרים ממקום מגוריו. זה אומר, שקלפיות מגיעות אל המקומות הנידחים ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

שני כתבים הודיים של ה"וול סטריט ג'רנל" מספרים היום בעיתונם על ועדת קלפי אחת, שהפליגה בסירה קטנטנה אל אי רחוק בארכיפלג נידח בים הערבי (בצד המערבי של הודו), במים "השורצים תנינים רעבים". הם הגיעו על האי בערב שלפני ההצבעה, התמוטטו מיד מעייפות, אבל התעוררו בזמן למחרת בבוקר כדי לפתוח את הקלפי.

בעוד שהודו ראויה להערצה על עצם הבחירות, הפוליטיקאים ההודיים מעוררים מידה הרבה יותר קטנה של הערצה. אני מעולם לא האזנתי לתעמולת בחירות יותר מופקרת וחסרת אחריות מזו הבוקעת מרמקולי הודו, אגב חיזור אחר 815 מיליון בוחרים.

ועדת הבחירות המרכזית פותחת יום אחר יום הליכים פליליים נגד פוליטיקאים בכירים מאוד בגלל נאומי הסתה מוטרפים. מוטב לזכור שעצרת בחירות מוצלחת בהודו אינה יכולה להרשות לעצמה פחות מ-100 אלף נוכחים. המצליחות במיוחד מסוגלות למשוך כפליים ויותר. במחיצת ההמון הזה, בדרך כלל בחום כבד ובלחות בלתי נסבלת, פוליטיקאים מאבדים שליטה עצמית, אם בכלל היתה להם.

הרטוריקה קשורה בציפיות: האופוזיציה הימנית, ששורשיה נעוצים בתנועות לאומניות דתיות של ההינדו, מועמדת לנצח. סקרים מעולם לא עשו חיל בהודו, אבל יש סימנים שהם משתפרים. הם חוזים לאופוזיציה ניצחון מסיבי, אולי אפילו רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט. הציפיות האלה מזינות אופוריה בימין וחרדה במרכז ובשמאל.

צריך אגב לסייג את התוויות הרעיוניות האלה. כל כך הרבה בהודו מוכרע, עדיין, על יסוד קאסטה (שייכות לכת, או כיתה) ועל יסוד דת. מוסלמים, בערך 15% של האוכלוסייה (והרבה יותר מ-15% באזורי מפתח) נוטים להצביע לטובת מפלגות "חילוניות", אם כי יש גם כמה מפלגות מוסלמיות קטנות. החילוניות נוטות להיות סוציאליסטיות אבל קצת קשה לייחס את ההצבעה לטובתן לנטיה שמאלית של המצביעים.

האופוריה, לאחר עשר שנות אופוזיציה, מובנת בהחלט. זה הזמן לתפור חליפות, או לפחות קורטות (החולצה ההודית הדקה הגולשת כמעט עד הברכיים). זה הזמן לחלוקה מסיבית של טובות הנאה. בעשר השנים האחרונות, בזכות תקשורת עירנית וקפצנית, להודים ניתנה ההזדמנות לצפות פעם אחר פעם בהיקף הניצול לרעה של כוח פוליטי. שערוריות שחיתות מסמרות שיער עלו לממשלה המרכזית עשרות מיליארדי דולרים. שני שרי קבינט יושבים מאחורי סורג ובריח. קשה להימנע מן המחשבה שהאופוזיציה, כל אופוזיציה, בסך הכול ממתינה לתורה לטבול את אצבעותיה בשמנת.

מה רוצים מבעלה של הנסיכה?

למפלגת השלטון העומדת לרדת מנכסיה האלקטורליים יש סיבות טבעיות לחרדה. אם שחיתותה היא אמנם כה מסיבית, או אז יום-הדין מתקרב ובא. מפלגת העם ההודית (BJP), המועמדת להרכיב את הממשלה הבאה, שיגרה בזמן האחרון רמזים שהיא תתעניין במיוחד בעושר יוצא הדופן שצבר אחד, רוברט ואדרה, הנשוי במקרה לאחת, פריאנקה, שהיא במקרה בתה של נשיאת המפלגה, סוניה גאנדהי.

קשה לחשוב על דמות אחת בשנים האחרונות הגורמת להודים מן המעמד הבינוני יותר צרבת מאשר זו של ואדרה. הוא הצטרף אל החמולה המורחבת של נהרו-גאנדהי ב-1997. אף כי לא היה לו כל ניסיון עסקי ומסחרי, והשכלתו הסתכמה בתעודת בגרות, הוא עשה חיל מיוחד בעסקות נדל"ן. רכישותיו התחילו ב-2009, בשנה החמישית של שלטון מפלגת הקונגרס, וערך השקעותיו עלה פי שישה. שוויו מוערך עכשיו ב-50 מיליון דולר ויותר.

ואדרה, מטורזן, יהיר, אתלטי ונודף חשאיות, הוא יעד קל לאופוזיציה, הנאבקת לא סתם נגד מפלגה, אלא נגד שושלת. כאשר המנהיגות עוברת בירושה על סמך הגנטיקה - סבא-רבא, סבתא, אבא, אמא - בני המשפחה השלטת נמצאים בתמונה אפילו כשהם אינם בתמונה.

ההתקפות על ואדרה גברו והלכו בשבועות האחרונים. המועמד הסביר מאוד לעמוד בראש ממשלת הודו, נארנדרה מודי, לגלג על ואדרה, שהוא התחתן עם המשפחה כשהיו לו 10,000 רופי בכיס, ועכשיו יש לו "350 קרור" (בשיטת הספירה ההודית, "קרור" (crore), הם עשרה מיליון). מודי מכנה את ואדרה Jija Ji, או "הגיס המכובד", זאת אומרת, גיסו של ראהול גאנדהי, אחיה של פריאנקה, המנהל את מסע הבחירות של מפלגת הקונגרס, ונחשב ליורש העצר של אמא.

ההתקפות האלה הוציאו את פריאנקה מקונכייתה. היא, בניגוד לאחיה, אינה מחזיקה בשום תפקיד רשמי במפלגה. אבל היא התלוננה בשבוע שעבר על "העלבונות" המוטחים בבעלה. מותר להניח שהאופוזיציה הודתה לה על תשומת הלב. נסיכה מפונקת, הנשואה לפלייבוי מפוקפק, אינה מעוררת אהדה אינסטינקטיבית כאשר היא תובעת את עלבונו ואת עלבונה.

מה יקרה למוסלמים ביום שאחרי

כל זה כאין וכאפס לעומת הכרזותיהם של מנהיגי האופוזיציה על אודות היום שלמחרת. אחד מהם, ממנהיגי המפלגה במדינת המפתח ביהאר (104 מיליון), הכריז כי לאחר שמודי ייבחר לראש הממשלה, "לא יהיה מקום בהודו למתנגדיו, מקומם היחיד יהיה בפקיסטן". זה היה כמובן רמז עבה למוסלמים, בערך 170 מיליון בני אדם. לא בדיוק מה שמודי היה צריך, בהתחשב בטינה העמוקה של מוסלמים כלפיו מאז שאלף מבני דתם נטבחו במדינתו של מודי, גוג'אראט, ב-2002.

מודי המבועת צייץ מיד (הוא אלוף הציוצים של הפוליטיקה העולמית): "אני דוחה את ההכרזות הלא אחראיות האלה. הן מסיחות את הדעת מן הנושאים האמיתיים של הבחירות, פיתוח ומשילות". ועדת הבחירות המרכזית גינתה את הנואם מביהאר, ואסרה עליו לשאת נאומי בחירות, או להשתתף בעצרות. זה כאמור עונש שגרתי בהודו. הוועדה סותמת פיות לטובת הרמוניה.

מנהיג של מפלגה לאומנית קיצונית התומכת במודי הכריז בעצרת בחירות של מודי עצמו, כי "מודי יהרוס את פקיסטן בתוך ששה חודשים", משימה לא קלה בהתחשב בזה שפקיסטן וגם הודו חמושות בהרבה נשק גרעיני. הגינוי הכללי הביא אותו להתנצלות מסויגת: הוא רק התכוון להגיד שמודי ילמד את המוסלמים לקח. מודי וחזר וצייץ באי הסכמה.

מנהיג חשוב של הימין ההינדואי, בסיס הכוח של האופוזיציה, חיזק את הרושם ש-BJP אינה מסוגלת לרסן את היצרים האנטי-מוסלמיים של חבריה, כאשר קרא לחוקק חוק שיאסור על מוסלמים לקנות רכוש בשכונות של הינדו. קשה להעלות על הדעת מסר המתיישב פחות עם מה שקוראים כאן "האתוס החילוני של הודו". אבות עצמאותה רצו להוכיח מיומה הראשון, שהיא ההיפך מפקיסטן, והיא אינה מתכוונת למדוד אנשים על פי אמונתם הדתית.

"אז נער עושה טעות..."

הצהרות שערורייתיות לחלוטין נשמעות גם בעניינים אחרים: מנהיג של מפלגת השלטון ה"חילונית" במדינת אוטאר-פראדש (200 מיליון בני אדם) הציע לנהוג בכסיות של משי באנסים אלימים. "אז נער עושה טעות, אפשר לסלוח לו, לא צריך לתלות אותו בשביל זה". ועדת הבחירות נזפה בו בחומרה. או, שר החקלאות בממשלת הודו, מנהיג של מפלגה קטנה, הוקלט בשעה שעודד את עובדי מפלגתו להצביע לפחות פעמיים. הוא התנצל.

קצת קשה להצביע על עניין אחד החסר ברטוריקה ההודית, בחינת פגם שתיקונו היה פוטר אותה מעונשם של מסיתים ושל זורעי פירוד. הנה השערה: אמפתיה היא החסרה, זאת אומרת דרגה של חמלה ושל השתתפות, הניתנת אפילו לזר, אפילו ליריב פוליטי; אמפתיה המביאה אדם לרסן את עצמו, מפני שהוא מסוגל לשקול את תוצאות התפרצויותיו. אמפתיה היא תכונתה של תרבות ליברלית, אם כי כמובן לליברלים אין עליה פטנט או מונופול.

הודו, אם תוסיף לקרוע את עצמה לגזרים, תתקשה לקצור את הפרי של הצלחתה המיוחדת במינה לקיים דמוקרטיה על אפן ועל חמתן של הנסיבות הגיאוגרפיות והדמוגרפיות.