ותודה מקרב לב לאבו מאזן

אם המציאות הישראלית היתה מתורגמת לבית הקלפים, ודאי היה מתברר שמאחורי הקלעים פועל יועץ סתרים שמתאם בין נתניהו לאבו מאזן. בכל פעם שאחד המנהיגים נתקל בקושי, קופץ איש הצללים ואורג את חבלי ההצלה שיוציאו את שניהם מהבוץ.

פעם היה זה נתניהו שזרק גלגל הצלה לאבו מאזן כשדרש להכיר בישראל כמדינה יהודית, ובכך חילץ אותו מהוויתור על זכות השיבה, ועכשיו זה ראש הרשות הפלשתינית שנופל לזרועות ממשלת חמאס כדי להציל את נתניהו מאיומי הפרישה של בנט ופירוק הממשלה, וגם את בנט מעצמו. מי אמר שהפלשתינים בעזה לא חרדים לגורל הקואליציה בירושלים.

אפשר רק לדמיין מה היה קורה לו היתה נחתמת עסקה שתאפשר את המשך המו"מ: בנט היה נאלץ לוותר על שלל משרדיו בירושלים ולפרוש כפי שהבטיח ערב פסח, הממשלה היתה נופלת והבחירות כבר היו בפתח. נתניהו, אפשר לומר כמעט בוודאות, לא היה חוזר למשרד רה"מ כי לא היה לו רוב שימליץ עליו להרכיב את הממשלה, ובנט היה לומד להכיר את האופוזיציה מקרוב לאחר שלא היה מוצא מועמד שעליו יוכל להמליץ בפני הנשיא.

אם בכל זאת היה זוכה נתניהו לשוב לבית ברחוב בלפור, הוא לא היה מצרף לקואליציה את מי שהפיל אותו והביא לקבורה ממשלת ימין. גם בוז'י הרצוג היה מתקשה להסביר איך יצרף את הבית היהודי לקואליציה בראשותו, וליברמן, שיחסיו עם בנט עכורים, לא היה אפילו טורח לחפש סיבות למה לא. וכשלבן דוד מדרגה שלישית, לפיד, אין כל סיכוי להיות ראש הממשלה בסיבוב הבא, בנט היה נאלץ להכיר מקרוב את חדרי הוועדות בכנסת.

ההתדרדרות במדרון החלקלק ממשרד הכלכלה לא היתה נעצרת כאן. בין אם את האופוזיציה היו מאכלסות סיעות ימין ובין אם שמאל, לא היה מצליח בנט לגייס תמיכה בו לתפקיד יו"ר האופוזיציה, וגם לא ליו"ר ועדת הכלכלה, שבה מחזיקה באופן מסורתי הסיעה הגדולה ביותר באופוזיציה. וכשראשות הוועדה לביקורת המדינה היתה נמנעת ממנו מתוקף החוק הקובע צינון של שנתיים למי שכיהן כשר, היה יו"ר הבית היהודי הופך לחכפ"ש, חבר כנסת פשוט מהשורה, ומוצא עצמו בסיטואציה מוזרה: ביחס הפוך, מספר המנדטים של הבית היהודי היה גדל בבחירות, אך בנט היה נותר ללא השפעה.

יו"ר הבית היהודי הוא לא היחיד שקיבל רוח גבית מעזה. אין גורם בקואליציה שלא הרוויח ממשלת האחדות של אבו מאזן. ראש הרשות הפלשתינית הציל גם את הליכוד שספק אם היה מצליח לחזור לשלטון, את לפיד שבקושי היה מקושש עשרה מנדטים, ואולי גם את ליברמן שלא בטוח שהיה שב למעמדו כיום כמספר 2. אפילו לבני לא יכולה להתלונן. בבחירות שהיו מתקיימות בנסיבות הללו, אולי לא היתה מוצאת בית פוליטי. וגם לעמיר פרץ סיפק אבו מאזן המציל הלאומי הסבר אידיאולוגי למה הוא חוזר למפלגת העבודה. הרי גם ללא מכסה המשקפת לא נראה באופק אף פרטנר.

אף אחד לא יופתע אם יהיה טוויסט בעלילה ואבו מאזן שאמר שיש לו הרבה במשותף עם חמאס, יצהיר שהוא שוחר שלום ורוצה בהמשך המו"מ. אבל אם לא יחול כל שינוי, הכדור עובר לידיים של לבני, שהקיפאון במו"מ יחייב אותה להסביר מה היא עושה בממשלת נתניהו שלא מאמינה בהדברות עם ממשלת האיחוד הפלשתינית. יו"ר התנועה צריכה לשאול את עצמה, וגם לענות, תחת איזו מטריה היא רוצה להתמודד בבחירות הבאות, לאחר שמפלגתה שלה איבדה את האג'נדה, את הרלוונטיות ואולי גם את ח"כיה.

בראש הפירמידה כבר נערכים ליום סגריר. שם במחשכים יש מי שנערך לטרפוד האפשרות שלבני תבקש להעביר את ששת חברי התנועה לשורות מפלגת העבודה ולהוביל להקדמת הבחירות כשהיא פוסעת מעדנות לצידו של הרצוג כמספר 2. בעיתוי הנוכחי הרצוג יוכל לגזור קופון: הוא ימוצב כמנהיג השמאל, כאלטרנטיבה לנתניהו, ויציב לצדו אישה שלא עונה לשם שלי יחימוביץ'. מה רע. המהלך לא ימוטט מידית את הממשלה אבל נתניהו יתקשה לשרוד.

בעוד מצנע ופרץ, שוודאי יהיה אדריכל האיחוד בין התנועה לעבודה, נחשבים ל"אבודים" מבחינת נתניהו, עיקר הלחצים יופנו למאיר שטרית, דוד צור ואלעזר שטרן. אם השלושה יסכימו לפלג את התנועה ולהישאר בקואליציה, מי שלא רצה את שטרית כנשיא, יקבל אותו כשר משפטים. הסיטואציה הזו תבטיח להם אריכות ימים. עתידם של השלושה יהיה מאחוריהם, אבל לפחות יוכלו להרוויח עוד שנתיים בממשלה ושטרית יהנה בכל זאת מקשר לעולם החנינות.

מנגד, אם שטרית צור ושטרן יחליטו להקריב את חייהם הפוליטיים ולמות מות גיבורים בעבודה, כדאי להם להיזכר מה קרה לרוברט טיבייב, רחל אדטו ושלמה מולה, שחברו ללבני להקמת התנועה והביאו לה מימון מפלגות ומנדטים אך מצאו את עצמם בסוף משובצים במקומות לא ריאליים.

אם בימים הקרובים נשמע זמירות מכיוון לבני שאבו מאזן אשם בכישלון המו"מ, שהתנועה נשארת בקואליציה בהמתנה לפרטנר חדש בעזה, או כדי למנוע מאורי אריאל להרחיב את הבניה בהתנחלויות, אפשר יהיה להעריך שהיא ויתרה על הצטרפות לעבודה ובחרה לחבור לליברמן או לכחלון. האפשרות הזו יותר מסבירה. ההחלטה תהיה קודם כל פוליטית ואז יתפרו הנימוקים האידיאולוגים, ההוכחה הניצחת שגם לבני שנתפסת כלא פוליטיקאית, למדה סוף סוף את חוקי המשחק.

עם קבינט, בלי אחריות

ערב חלוקת התיקים בממשלה הנוכחית גילה גלעד ארדן שהוא קופח. אחרי שנתניהו נתן לכץ את התחבורה, לסער את הפנים, לשלום את התשתיות ולבוגי את הביטחון, לארדן לא נשאר. כדי שלא יקטר, נתפרה עבורו חבילת פיצויים שכוללת את רשות השידור וחברות בקבינט הנחשק, שנלקחה משטייניץ ברגע האחרון.

בעוד חברי הקבינט מהממשלה הקודמת הופתעו לגלות שלא יהיה חברים בפורום היוקרתי בממשלה הנוכחית, הצליח ארדן לקבל כרטיס כניסה לישיבות החשאיות. לאחר שנתפר הקבינט כפיצוי, חייבה המציאות גם לתפור גרסת כיסוי לסיבת הימצאותו בדיונים הסודיים, ולצורך העניין הומצא המשרד להגנת העורף.

כשהגיעה סופת השלגים בחורף האחרון ארדן נבהל. הוא גילה את פוטנציאל הנפיצות של התיק שהפילו עליו מבלי שהיו לו בכלל כלים לפתרון בעיות. האם ארדן הוא המוח שהגה את התוכנית להחזיר את מפתחות המשרד, להיפטר מהתיק ולהסביר בתקשורת שהוא גבר גבר ושמדובר במהלך פוליטי אמיץ?

או שכמו בספרות הרוסית, נתניהו ובוגי הניחו לו את האקדח בחדר והשאירו לו את הזמן להיפרד מעצמו וליפול על חרבו? הדעות חלוקות. מה שבטוח הוא שלכל הנוגעים בדבר היה אינטרס שהמשרד ייסגר. בוגי רצה שהסמכויות יחזרו לסגן שר הביטחון כפי שהיה קודם לכן, וארדן רצה להישאר בקבינט, ללא האחריות. ללכת בלי ולהרגיש עם.

מהר מאוד הוא יגלה שישיבה בקבינט לבדו לא מניבה כלום, ודאי לא פוליטית, גם לא אם יתעקש בכל פעם שידבר ברדיו שהשיחה תפתח ב"שלום לחבר הקבינט גלעד ארדן". עם חברות בקבינט אי אפשר לקושש קולות בפריימריז, אפילו לא את קולות החיילים. מה גם שהסודות האמיתיים לא נחשפים בקבינט אלא בבית בבלפור, ועם כל פרשיה חדשה שבה מעורבת רעיית רה"מ הוא יצטרך להעלות לשידור להוקיר תודה על שהמתיקו עבורו את הגלולה והשאירו לו את הקבינט. ארדן אולי לא ישמש השר להגנת העורף, אבל ימשיך לשמש השר להגנת שרה נתניהו.

התפטרותו של ארדן לא פתרה את בעיית המשרד להגנת העורף. גם אם ייסגר, סמכויותיו עדיין דורשות טיפול, אלא שסגן שר הביטחון שבידיו היה אמור להיות מופקד התיק, הוא דני דנון. קשה לראות איך לאחר שאפילו מזכיר צבאי לא נתן לו בוגי למנות, דנון ייכנס לישיבות הקבינט הרגישות כממונה על העורף. אם נתניהו קיווה שדנון יתפטר על רקע התקדמות המו"מ, עכשיו גם האפשרות הזו ירדה מהפרק, וכדי להזיזו ידרשו כוחות. בסיטואציה הנוכחית נתניהו יכול להציע לדנון להיות השר המופקד על המו"מ עם הפלשתינים. התוצאה תהיה אותה תוצאה.

שאלת העברת סמכויות המשרד מצטרפת לפאזל של תפקידים בליכוד שאותו נתניהו יצטרך להרכיב בקרוב מאוד. על פי סיכומים מוקדמים היה אמור סגן השר אופיר אקוניס להחליף את צחי הנגבי כיו"ר ועדת הכנסת, וגילה גמליאל מחזיקה בהבטחה להתמנות לשרה בתוך שנה מהקמת הממשלה, וכל זה תקוע עד שנתניהו לא יחליט מי יהיה יו"ר ועדת החוץ והביטחון ויו"ר הקואליציה. למזלם של אלו הממתינים להחלטה באשר לעתידם, קבע ביהמ"ש דדליין להכרעה בסוגיית המפתח. עד ה-1 במאי יהיה נתניהו חייב לקבוע מי יהיה יו"ר חו"ב, ומשם חלקי הפאזל יתחילו להסתדר.

עד לרגע האחרון נתניהו ישבור את הראש. הוא מחפש פתרון קסם אבל כרגע כלום לא הולך. אקוניס לא רוצה להמיר סגנות שר ביו"ר קואליציה. הוא מרגיש נוח בתפקיד שלו ואין לו שום סיבה להחליף אותו במאבקים מרים עם קואליציה בלתי אפשרית; לוין מסרב להמשיך בתפקידו; ואלקין, שבנוי היטב למשימה לאחר שעשה אותה בעבר במומחיות יוצאת דופן, שם תג מחיר כבד.

הוא מוכן לוותר על תפקידו כסגן שר החוץ ולקחת על עצמו את כאב הראש של הקואליציה, אבל רק בתנאי שישמש במקביל יו"ר חו"ב, מה שיהפוך אותו למי שמחזיק בשני מוקדי כוח: החזק ביותר והיוקרתי ביותר בכנסת. בינתיים אלקין ממשיך בתכניותיו כרגיל. בשבוע הראשון של המושב הוא יהיה בכלל בוויאטנם. בכנסת לא ירימו גבה אם נתניהו יפתור את הסוגיה רק באמצע המושב הבא. זה דפוס הפעולה הרגיל, הידוע והמוכר של רה"מ. כי למה לדחות למחר את מה שאפשר לדחות לעוד חודשיים.