"הגרמנים באו לביה"ח ומי שלא קם נורה במיטה, כולל אמא"

אימי השואה מגיעים אלינו לרוב מעדויותיהם של אנשים מבוגרים שחוו אותה. כששומעים את הסופר אורי אורלב נזכר בילדותו בגטו ורשה, הדברים נשמעים שונים במידה רבה. עד כמה שהדבר יישמע פרדוקסלי, מבעד לעיניו של ילד, השואה נשקפת במידה רבה כזיכרון של שגרה, כזו שנראית הגיונית אפילו, ושנצרבה בתודעתו בחלק גדול מהזמן אף כתקופה מיטיבה. קשה להאמין.

"בשנתיים הראשונות שם, זו דווקא הייתה עבורי התקופה הכי יפה עם אמא", מספר אורלב בראיון ל"גלובס" לרגל יום השואה. "לפני כן היא לא הייתה בבית, אלא נוסעת לעזור לאבא, שהיה רופא, בקליניקה שלו. ברגע שהלכנו לגטו, הפולנים גם עזרו לה לקבל דירה. הם דאגו לה, כי אבא היה קצין בצבא הפולני.

"היה לנו אוכל, כי לאמא היו תכשיטים למכור ודירה, ולמדתי אצל מורה פרטית עם בת דודתי. אמא הייתה מכינה לי סנדוויץ' ובדרך למורה הייתי ממציא משחקים, כמו שילדים עושים - תחרות בין שתי המדרכות ברחוב באיזו מהן דרגות השוטרים היהודים גבוהות יותר. הייתי עוצר את הנשימה כשבא מישהו מאוד מכוער ומלוכלך, כדי שלא אדבק בלכלוך שלו, הייתי סופר את המתים שהיו מוציאים בבוקר ועוטפים בעיתונים, כדי לספר לאמא. בחורף היו יותר מתים ובקיץ פחות".

הזכרונות של אורלב, המובאים ממבטו כילד, אף נקשרים ליחסי מעמדות בין היהודים לבין עצמם.

"אחרי השיעורים והמשחקים עם בת דודתי, הייתי הולך לקונדיטוריה של הדודה, שהעוגות שם היו בלי סוכר אבל נראו טוב. בפתח היו שם שני ילדים גוססים. גם בכניסה לבית שלנו היה ילד שביקש לחם, 'א שטיקלע ברוד', הוא ביקש ולא קיבל דבר מאנשים. רציתי לעזור לו, אז התחלתי גם לבקש, ומיד קיבלתי הרבה מטבעות. בבית הזדעזעו, שאני נראה ממשפחה טובה ובכל זאת צריך לבקש נדבה. לכן אני אומר לילדים - 'אם אתם מבקשים נדבה, אל תיראו מסכנים אלא דומים לילדים של מי שאתם רוצים לקבל מהם כסף'. אני זוכר שאמא כעסה עליי, היא חששה שמישהו מהשכנים יראה אותי כך ויחשוב שהיא שלחה אותי".

- מתי המציאות הפכה לקשה במיוחד?

"כשהחלו לשלוח למחנות השמדה. היו הרבה חודשים שבהם הגרמנים והשוטרים היהודים רדפו אחרי אנשים כדי לקחת אותם למשלוח למחנות".

- מה הזיכרון הקשה ביותר שלך מהמלחמה?

"זה היה בינואר 1943, באקציה האחרונה בגטו. בשלב זה השוטרים היהודים כבר לא עזרו, כי הם הבינו שגם תורם יגיע. אז הגרמנים באו לבית החולים וכל מי שיכול היה לקום, כמוני וכמו אחי הצעיר, הלך לרכבת ומי שלא, נורה במיטה, ביניהם גם אמא שלנו. בערב בא מישהו לבית החרושת שבו הסתתרנו וסיפר מה שקרה".

- אתה זוכר איך הגבתם?

"לא דיברנו על זה בכלל, כי המוות היה דבר רגיל. אם מישהו נשאר בחיים, זה היה הדבר המיוחד. לא דיברנו על זה גם מתוך פחד שהמוות ידבק גם בנו. פעם, שנים רבות לאחר מכן, שאלתי את אחי אם הבין אז מה קרה, והוא אמר שכן".

- הזיכרונות עוד חוזרים משם?

"אלו בעיקר זיכרונות של הרפתקאות. כשרצתי לבד בגטו הריק, פחות פחדתי מגרמנים ויותר מרוחות ושדים. כשהיינו מתחבאים, היה פחד גדול. כי היית שומע את המחפשים, דופקים על הקירות ואתה לא יכול לנשום או להשתעל, ואתה עלול להסגיר את כולם. זה היה הכי מפחיד.

"הרבה שנים הייתי חולם על אמא במצבים מאוד קשים ואחר כך הפסקתי. לאנשים מבוגרים שחוו את השואה, ושהיו אחראים על ילדים, זה אחרת, יותר קשה. אצלם יש חלומות וביעותים. אני הייתי ילד שרק משחק, גם במצבים הכי קשים".

*** הראיון המלא - במהדורה המודפסת של "גלובס"