הרגע שבו העדות הופכת לאמנות

השמדת העם המתוכננת שביצעו הנאצים ביהודים אוזכרה מפורשות באחד משיריו המוקדמים, הגדולים והידועים ביותר של בוב דילן, "עם אלוהים לצידנו". באותו כתב אישום מבריק כנגד נושאי שם האלוהים לשווא לאורך ההיסטוריה, דילן טען ש"למרות שרצחו שישה מיליונים בתנורים" הרי שעכשיו, לאחר שהשלמנו איתם, אלוהים שלנו ניצב גם לצידם של הגרמנים.

"עם אלוהים לצידנו" הוא מהשירים המעטים במוזיקה הפופולרית המערבית שמתייחס ישירות לגורל היהודים במלה"ע השנייה, אבל שנה לפניו דילן הביא לעולם שיר נוקב, נורא הוד, כביר ורחב-יריעה אף יותר. "גשם כבד עתיד לרדת" נכתב בקיץ 1962, הוקלט בסוף אותה שנה, ונכלל באלבומו השני ומרעיד אמות הסיפים של דילן - The Freewheelin' Bob Dylan.

זו אחת מיצירות התרבות הפופולרית שזכתה להכי הרבה חידושים ופרשנויות, והיא קושרה לאירועים אקטואליים כמו משבר הטילים בקובה והגברת המעורבות האמריקנית בוייטנאם. אבל ספק אם קיים שיר מושר אמריקאי אחר שהושפע כה עמוקות מזוועות מלה"ע השנייה. ואולי חשוב מכך: ספק אם קיים שיר פופולרי אחר שנושא עימו לקחים כה משמעותיים מזוועות ומאימי המלחמות.

כתב אישום מפעים

המלחמה ההיא אינה מוזכרת ישירות בשיר, אם כי יש מי שפירשו את ה"גשם" בו גם כנשורת רדיואקטיבית. ובכל זאת, וגם 75 שנה אחרי מלחמת העולם האחרונה בינתיים, "גשם כבד" הוא מעבודות האמנות שהן כתבי אישום והנעות לפעולה מוסרית מהמנומקים ומהמפעימים שהועמדו במאה ה-20. יש ב"גשם כבד" שני דוברים.

הבא בימים שואל את השאלות, והגבר הצעיר עונה תשובות. הוא נכתב טכנית לפי מבנה של בלדה אנגלית עממית בשם "לורד רנדל". אבל דילן לא רק כתב ומגיש את שירו המופתי. הוא אכן נדמה כמי שאז, כשהיה בן 21, מגלם בהגשה הקולית שני תפקידים: זה של המבוגר הסקרן וזה של הצעיר שנדמה כאפילו מנוסה וזקן ומצולק מהשואל ועדיין נותר עקשן, חדור להט, ועשיר בעקרונות. בתי השיר מציגים חמש שאלות: איפה היית, מה ראית, מה שמעת, את מי פגשת, ומה תעשה עכשיו. התשובות כוללות חזיונות בעתה שנדמים גם כעתידניים וגם כקדמוניים וכלקוחים ממאגר התת-מודע הקולקטיבי של המין האנושי.

היו כמובן משוררים גדולים שכתבו חזיונות כאלו גם במאה ה-20 לפני דילן, למשל וויליאם באטלר ייטס ב-The second coming, וריינר מריה רילקה ב"סונטות לאורפיאוס" ו"אלגיות דואינו", וגם ידידו של דילן, אלן גינזברג, ב"יללה". אבל איש מעולם לא השתמש לפני כן במוזיקה הפופולרית למניפה כה רחבה של הבעה מילולית. להפך: סוד הכתיבה של שירי פופ טמון בהתכנסות למועט, ביכולתם ליצר מקסימום חוויה רגשית במינימום תוכן. כל כותבי המילים במוזיקה הפופולרית שאפו לצמצום ואילו דילן, בדיוק בשנה הזו שבה נכתב השיר ובה התיך את מסורות הפולק לתוך מצעדי הפזמונים, עשה את ההפך ובא להרחיב. אגב, לימים דילן סיפר שכל שורה משורות השיר הזה יכלה לשמש אותו כשורת פתיחה לשיר אחר, ושהוא קיבץ כאן את שורות הפתיחה החזקות האלו.

רובים בידי ילדים

"גשם כבד" כתוב כמסע אפי, סיפור עצום ממדים. לפניו, האפוסים הכי גדולים בפופ האמריקאי היו המנוני הרוקנרול הראשונים של צ'אק ברי שתיעדו, לראשונה בשירי פופ, תמונות בלעדיות מחיי הנעורים כמו מכוניות, בנות, והווי בית הספר. ברי השחור עלה בשנות ה-50 על טריק מהפכני אדיר, כשהחליט למכור לילדי אמריקה הלבנים את הרוקנרול השחור שלו במסווה של שירים על חייהם. דילן, כמעט עשור אחריו, פרץ ושינה את כל גבולות הציפיות והיכולות של אמני פופ, כשבא לפרוש בשיריו תמונות ממסעות לאורך ולרוחב אלפי שנות ההיסטוריה האנושית של האלימות, זו שהייתה וזו שעתידה להיות.

הדובר הצעיר, "ילדי תכול העין" כפי שפונה אליו השואל, מונה בו סדרות של מראות ומוראות שמרביתן מרטשות את העין, לופתות את הלב ומפצפצות את המצפון. למשל: "ששה כבישים מהירים סדוקים, שבעה יערות עצובים, עשרת אלפים מייל בתוך לוע של בית קברות...ראיתי תינוק בן יומו מוקף זאבים...ראיתי חדר מלא בגברים שסכיניהם נוטפי דם...ראיתי רובים וחרבות בידיהם של ילדים...שמעתי את רעמו של גל שעלול להטביע את העולם כולו...שמעתי אדם אחד גווע מרעב והמונים שצוחקים...פגשתי נערה שעברה באש...פגשתי אדם שנפצע מאהבה ואדם אחר שנפצע משנאה...ואני אצעד למקום בו פני המוציא להורג מוסתרות היטב...היכן שהצבע הוא שחור והמספר הוא האין".

ואחרי שגולל את מסעי תלאותיו בין זוועות בני מינו, אותו צעיר אינו מתעייף, נכנע, חושק במנוחה או בורח לשכחה. והוא לא מתחמק ממה שהוא תופס כציווי המוסרי הנעלה ביותר שמוטל עליו כעד, כמדווח, כניצול: "ואני אנשום, ואחשוב ואומר את זה, ואני אשקף את זה כך שכל הבריות תוכלנה לראות".

וממש במילים האחרונות של בתי השיר, אחרי העדויות מהתופת ואחרי שהתחייב לנקוט בפעולה הפוכה מאדישות ולהילחם בשמן, הדובר מטיל משפט שלטעמי מזקק ומתמצת טוהר של יצירה וחיים, ושנחקק גם כמעיד על חייו ואמנותו של דילן ומשמעותם עבור בני דורו והבאים אחריו: I'll know my song well before I start singin. הכותב והזמר בן ה-21 מתחייב לדעת בדיוק על מה הוא ידבר. הוא ילמד וידע היטב את השיר שלו לפני שיפתח את פיו. הוא יגיע מוכן. הנה, במשפט אחד ויחיד באלבומו השני, גדול כותבי המוזיקה הפופולרית מעיד על המחויבות והרצינות, וגם על הידע והמטען שהוא מביא איתו בכל פעם שהוא ניגש אל המיקרופון. דילן לא ניגש לשם כדי לבדר, להתפרסם, ליהנות או לשעשע ולהשתעשע, למרות שעשה גם את זה, ויש להניח שבשמחה. הוא מגיע לשיר את "השיר שלו" כדי לתעד, לדווח, להצהיר, למסור.

וההתרסה בקולו, קול שכבר בגיל 20 נשמע בו-זמנית כתינוק בן יומיים וכסב בן 2,000, היא מופת של מחויבות בהגשה קולית. והרגע בו המשפט הזה נאמר, לאחר שש וחצי דקות של קטלוג זוועות אנושיות, הוא הרגע שבו הקול של דילן, שלא "היה שם", מתלכד עם קולותיהם של פרימו לוי, ופאול צלאן, וניצולים ובני ניצולים אחרים, יהודים ובני כל העמים, כשהם הופכים מניצולים וממדווחים ליוצרים, לכותבים ולאמנים.

הנוסע הצעיר ברחבי הזמן והמקום מגיע בסוף השיר אל הרגע שבו העדות הופכת לאמנות. הרגע שבו לא רק הזוועה נמסרת הלאה אלא גם לקחיה המוסריים מונחלים: אל תשתוק, ואל תשכח מה ראית, ואל תתעלם מהסבל. ולמרות שלא תצליח לעצור את הגשם שעוד יגיע, לפחות דע היטב את שירייך: ובכך תן משמעות לחייך.