עו"ד יגאל ארנון, מבכירי הפרקליטים בישראל, הלך אמש (א') לעולמו בביתו בתל-אביב, לאחר שבשנים האחרונות נאבק במחלה קשה. הלווייתו של ארנון, בן 84 במותו, תתקיים מחר (ג') בשעה 18:00 בבית העלמין בכפר שמריהו. ארנון הותיר אחריו שתי בנות ואת אחד ממשרדי עורכי הדין המצליחים בישראל.
עו"ד ארנון, שייסד לפני יותר מ-55 שנה את המשרד הוותיק יגאל ארנון ושות', היה אחד מעמודי התווך של עולם המשפט ועולם העסקים בישראל.
במשרדו אמרו היום (ב'): "יגאל הוא מורה דרכנו, מייסד המשרד ועמוד התווך שלו במשך יותר מ-50 שנה. אנו חייבים לו חוב ענק של כבוד, ומוקירים תמיד את מקומו המרכזי בחיינו האישיים והמקצועיים ובעולם המשפט והכלכלה בישראל.
"יגאל היה חבר קרוב של רבים מאיתנו, אדם מיוחד, בעל שיעור-קומה יוצא דופן; חריף-מחשבה, חכם, יסודי, מסור לכל סובביו, שופע חום וסימפטיה אנושית ונכון לעזור לכל אדם. משפטן-אמן, בעל כושר ביטוי ושכנוע נדיר. יגאל התווה את דרך המשרד, את אופיו, את סגנונו ואת יכולותיו המקצועיות. הוא היה אהוב ונערץ על כולנו, ואנו כואבים מרה את לכתו".
עו"ד חגי שמואלי, שותף במשרד, הוסיף כי "יגאל ארנון היה אדם מאוד מיוחד. מצד אחד, היה איש צבעוני מאוד, חם מאוד, שובה-לב ועם קסם אישי מדהים; ומצד שני היה בו הכוח והדחף העצומים גם להצליח וגם לעשות את כל מה שהוא עושה בצורה מושלמת. הוא היה עורך דין טוטאלי, הכין כל דבר שהיה קשור בעבודה המקצועית שלו באופן כמעט סיזיפי, עבד קשה מאוד על כל דבר והיה מוכן תמיד לכל דבר. היסודיות הייתה אצלו ערך מאוד חשוב.
"הוא היה ליטיגטור מדהים. הייתה לו יכולת מאוד מרשימה לנסח טיעונים מורכבים בשפה פשוטה, בלשון רכה ומאוד משכנעת, והייתה לו מהירות מחשבה כל-כך גדולה שהוא היה רואה וצופה את המהלכים הבאים במהירות הבזק, ולכן הייתה לו יכולת מדהימה בחקירות נגדיות".
"מגדלור של חוכמה"
בעולם העסקים, המשפט והכלכלה אין כמעט אדם או גוף שלא רחש לארנון כבוד, והוא נהנה מאמון רב גם מצד המערכות הרשמיות. עו"ד רם כספי, מבכירי ותיקי עורכי הדין בארץ בעצמו, שהכיר את ארנון יותר מ-40 שנה, אמר היום: "יגאל היה משפטן מובהק שראה תמיד את העיקר ולא השחית זמן על זוטות. הוא נמנה עם אותם עורכי דין שהתמחו הן בתחום המסחרי והן בליטיגציה, ומעטים כמותו. יגאל גילם מגדלור של חוכמה, פיקחות ומעבר לכל - חברות אמת. הוא הלך מאיתנו, אבל זכרו יהיה תמיד שמור בלב כולנו".
גם עו"ד פנחס רובין, ראש משרד גורניצקי, ספד היום לארנון. "יגאל, מגדולי עורכי הדין ומחכמי עורכי הדין של העשורים האחרונים. היה מוכשר ביותר , גם בהופעות בבתי המשפט וגם בהבנת העסק שמאחורי העסקה. רב-אמן ונעים-הליכות. זן הולך ונכחד. נותרו רק מתי מעט כמוהו, אם בכלל".
עו"ד רון גזית, ראש משרד רון גזית-רוטנברג, הוסיף: "יגאל ארנון נמנה עם דור הנפילים של עורכי הדין שעיצבו את המשפט והייצוג המשפטי במדינת ישראל. הופעתי עמו ומולו פעמים רבות בבית המשפט ובמשא-ומתן. יכולת השכנוע של יגאל הייתה יוצאת דופן. הוא לא נאם נאומים חוצבי להבות. פניו המוארות והאינטליגנטיות וטון דיבורו הבלתי מתנשא והנעים חדרו לליבם של השופטים ושל עורכי הדין".
יגאל ארנון תחנות בחיים/ צילום:מהאלבום הפרטי
תלה את הנעליים בגיל 75
שמו של ארנון הלך לפניו בארץ ובעולם, אך את "הנעליים המשפטיות" הוא תלה לפני שנים. בראשית שנות ה-2000 החל ארנון להעביר בהדרגה את שרביט הניהול לעורכי הדין הצעירים יותר במשרד, וצמצם את מעורבותו בתיקים.
בימים הטובים היה ארנון מגיע למשרד ב-4:00 לפנות בוקר ועוזב בשעות מאוחרות בלילה, אך בשלהי 2004, ביום הולדתו ה-75, הוא החליט שהגיע הזמן לומר "די לעבודה המשפטית".
"בגיל 75 הורדתי את הנעליים. זה נראה לי גיל מתאים לכך", אמר ארנון בראיון נדיר ל"גלובס" ב-2009, רגע לפני שמצבו הבריאותי לא איפשר לו להתראיין יותר. מאז ארנון לא ייצג בבתי משפט ולא כתב הסכמים וחוזים. אולם גם אז הוא הרגיש שעוד לא מתאים לו להיפרד לגמרי מהמשרד. עד 2007 התייצב במשרד מדי יום - ב-10 בבוקר, במקום לפנות בוקר - ובמשך שעות ייעץ לעורכי הדין וללקוחות שפקדו אותו.
בראשית שנת 2010, בעת ששהה בחצר ביתו בהרצליה, נפצע ארנון בגבו, ובעקבות ניתוח שעבר הידרדר מצבו. לאחר שהיה מאושפז תקופה במרכז הרפואי שיבא, חזר לביתו. מאז מצבו הבריאותי לא איפשר לו לפקוד את המשרד עוד, והוא אושפז ושוחרר מעת לעת מבית-החולים.
ארנון היה גם מעורכי הדין העשירים בארץ, בעל מניות של כמה מהחברות המובילות במשק. הונו האישי הוערך ב-50-100 מיליון דולר, כשכל הימור ומספר התאים.
בראיון ל"גלובס" התייחס פעם ארנון לכך שהוא לא נפגע מהמשבר הכלכלי של 2008, ואמר: "אם לפני המשבר היו לי 100 מיליון, עכשיו יש לי 30 מיליון. זה לא נקרא להיפגע מהמשבר. גם אם אפסיד יותר, זה לא אסון. אם יהיו לי 4 מיליון, זה לא יספיק לי? יספיק בהחלט".
החל את דרכו כנער חסר כל
ארנון אמנם סיים את חייו כבעל נכסים וממון, הגר בווילה רחבת-ידיים בהרצליה-פיתוח ובדירה יוקרתית בתל-אביב, אך הוא החל את דרכו כנער חסר כל, שבנה את הונו אבן על אבן במו-ידיו.
ארנון נולד בתל-אביב ב-9 בדצמבר 1928. אביו, שמאי (וינברג) ארנון, עלה מרוסיה בצעירותו. אמו, אסתר לידר, הייתה בת למשפחת לעלוב, שהתיישבה בארץ ישראל כבר במאה ה-19 והקימה את חסידות לעלוב.
בשנותיו הראשונות חיה משפחתו ברווחה כלכלית. אביו היה איש עסקים אמיד, בעל מפעל טקסטיל מצליח, שייצר מפות ודיוקנאות רקומים. המשפחה, בת 4 נפשות - אביו, אמו, ארנון ואחיו הצעיר - גרה בדירת 5 חדרים בתל-אביב. ארנון בן ה-5 ניגן בפסנתר. אך יום אחד הפסנתר נעלם, ואיתו החיים שאותם הכיר ארנון עד אותו יום.
אביו הפסיד את כל הונו לאחר שלקח מהבנקים אשראי של 10,000 ליש"ט, הון עצום באותה תקופה, כדי לייצר תמונות רקומות של הנסיך אדוארד השמיני, שהיה אמור להיות מוכתר למלך אנגליה. אך הנסיך ויתר על המלוכה כדי שיוכל לשאת לאישה את פילגשו ואליס סימפסון, גרושה אמריקאית מבולטימור. כך ירדה המשפחה מנכסיה, או כפי שארנון תיאור זאת ל"גלובס" בעבר: "הפכנו לעניים מרודים".
אמו של ארנון עזבה את אביו עם שני בניה, והשלושה עברו להתגורר בדירת שני חדרים עם סבתו בירושלים. הנער ארנון למד בגימנסיה בירושלים, עם כל העשירים והאריסטוקרטיה של רחביה, והסתיר מהם את מצבה הכלכלי של המשפחה. כדי לסייע קצת בפרנסת המשפחה לימד ארנון שיעורים פרטיים.
בגיל 18 התנדב ארנון לשמש כנוטר במשטרת היישובים, ובמלחמת השחרור הצטרף לחטיבת ירושלים והשתתף בקרב הקסטל ובניסיון הפריצה לעיר העתיקה בירושלים - שם נפצע קשה ברגליו. על חלקו בקרב על הקסטל זכה להכרה כגיבור מערכה זו. 10 שנים לאחר מכן הקים לא הרחק משם את משרד ארנון, ושנים ספורות אחר-כך פתח את הסניף התל-אביבי של המשרד.
נכנס בגיל 12 לבית המשפט
ארנון, שהיה לשם דבר בעולם המשפט, בכלל לא רצה להיות עורך דין. חלומו היה "להיות טרומפלדור" ולמות בעד ארצו. כך חינך אותו אביו. כשהיה בן 5 העלה אותו אביו לגג הבניין, פרס שמיכה על הרצפה ואמר לו: "היום אתה ישן פה לבד". כשארנון שאל למה, ענה האב: "אתה צריך להיות גיבור כמו טרומפלדור ולמות בעד ארצך". ככל שגדל, הפנים ארנון את דברי אביו יותר ויותר, והחליט שהוא רוצה להיות רמטכ"ל בצבא, ויותר מכך: הוא רצה למות במלחמה.
אלא שהחיים התוו לו מסלול אחר. בגיל 12 הוא נכנס לבית המשפט הסמוך לביתו, שמע את השופט אומר לאישה שהעידה: "יש לך מצח אישה זונה", והסתכל בתמימות על מצחה לראות במה מדובר. כשחזר הביתה, אמרו לו שזה כינוי למי שמעז לשקר במצח נחושה. מאותו יום, התחיל לברוח משיעורים וללכת לדיונים והחליט להיות עורך דין, שיילחם למען הצדק בין כותלי בית המשפט.
במהלך שירותו הצבאי למד משפטים. התמחה כעורך דין שכיר אצל עו"ד שלמה תוסיה-כהן. כשעזב, ב-1958, ייסד את משרד עורכי הדין יגאל ארנון, שהפך בתוך זמן קצר למשרד מוביל במרבית תחומי המשפט. כיום נמנה המשרד עם חמשת המשרדים המובילים בארץ עם יותר מ-140 עורכי דין, מהם כ-50 שותפים ועוד 120 עובדי מינהלה.
עם השנים נשזרה ההיסטוריה האישית של ארנון בהיסטוריה של המשפט הישראלי. הוא ייצג את אברי אלעד, "האדם השלישי", בפרשת לבון/"עסק-הביש". אלעד נדון ל-12 שנות מאסר, אך העליון הפחית את עונשו ל-10 שנים; את אהרן מאיר, שהיה מנכ"ל בנק המזרחי, במשפטו הפלילי הראשון (זוכה); את ראש הממשלה לשעבר וראש עיריית ירושלים לשעבר, אהוד אולמרט, במשפטו הפלילי בפרשת החשבוניות הפיקטיביות בליכוד (זוכה); את אריה דרעי בערעור שהגיש לבית המשפט העליון על הרשעתו בבית המשפט המחוזי (הורשע). גולת הכותרת בהישגיו הייתה חלקו בגיבוש הסדר הנושים של קונצרן כור, שעמד על סף קריסה.
גם את יעקב נמרודי ייצג ארנון בשנת 2002, בפרשה שכונתה "נמרודי גימל", שבה היו מעורבים נמרודי-האב וידידו הסופר אריה קרישק.
"פרשת הפגישה הלילית"
את אשתו הראשונה, שרינה חסידוף, בתו של אלברט חסידוף, מבעלי בנק דיסקונט, פגש ארנון בלימודי המשפטים, קשר שסיפק לו קרש-קפיצה בתחילת הקריירה. בשנת 1953 הם נישאו, ונולדו להם שתי בנות: דפנה, אדריכלית, וכרמל, אמנית. בהמשך התגרש ארנון משרינה ונישא לסאקי ארנון, שממנה נפרד ב-1997.
בראשית דרכו המקצועית ארנון לא רצה להיות תלוי בחותנו כדי להצליח, ולקח על עצמו כל תיק, לרבות תיקים "אבודים", שברבים מהם זכה. ארנון לא התבייש בהצלחתו, ולא פעם אמר כי "גילה שהניצחון בא לו בקלות".
לאט-לאט הוא בנה את שמו כאחד מעורכי הדין המובילים בארץ. בנק דיסקונט היה לקוח קבוע שלו, בנק לאומי העביר לו עבודות, והוא היה איש-אמונו ויועצו של ארנסט יפת, אז מנכ"ל בנק לאומי והיועץ הראשי של דני רקנאטי. הלקוחות הפכו לחברים, ומחברים הפכו לשותפים עסקיים.
בסוף שנות ה-80, איימה "פרשת הפגישה הלילית" להכתים את הקריירה המפוארת של ארנון. בפרשה זו נטען נגדו, ונגד עו"ד רם כספי, כי פעלו להטריד עד. ב-1988, לאחר שארנון עצמו דרש מהיועץ המשפטי לממשלה שיעמידו לדין כדי שיוכל לטהר את שמו, הוגש נגדו כתב אישום בעבירה של הטרדת עד. ארנון הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, אך זוכה מכל העבירות שיוחסו לו בעליון. בראיון ל"גלובס" 20 שנה מאוחר יותר אמר ארנון כי "הפגישה הלילית הייתה בדיחה".
בעלים של 1% מסלקום
שמו עלה לכותרות לפני מספר שנים גם במסגרת פרשה נוספת שבה היה מעורב כצד להליך - פרשת פיוטרקובסקי ומניית סלקום. פיוטרקובסקי וארנון היו חברים טובים וגם חברים לעסקים. היחסים ביניהם התערערו בעקבות משפט בזק, שבו היו עדים מרכזיים. במהלך המשפט ניצת ביניהם גם הסכסוך בשאלת הבעלות על 1% ממניות סלקום.
זה היה אחד הסכסוכים האמוציונליים ביותר שידע עולם המשפט בעשור הקודם, שבו הכפישו החברים לשעבר זה את זה ללא בושה וללא סנטימנטים.
ב-2011, לאחר כ-6.5 שנים, התיק הגיע לסיומו, כאשר בית המשפט העליון אישר את החלטת המחוזי בתל-אביב, שלפיה עו"ד ארנון הוא הבעלים של 1% ממניות סלקום, ששוויין כ-63 מיליון שקל, וכי מניות אלה הוחזקו בנאמנות בידי מנכ"ל הבנק הבינלאומי לשעבר, פיוטרקובסקי, המחזיק אף הוא במניות סלקום בשיעור דומה. נקבע כי ארנון זכאי לקבל את מניותיו וכן גם את הדיבידנדים שחולקו בגינן בסך 60 מיליון שקל.
שיחק סטנגה על גג המשרד
השותפים, עורכי הדין והמתמחים שארנון צירף למשרדו בעצמו, בעיקר בתחילת הדרך, מספרים היום על עורך דין גדול שאימץ אותם אל משרדו, אך בעיקר אל משפחתו. "הוא היה דמות של מנהיג, של חבר ושל אבא באדם אחד", אומרים אלה שעבדו לצידו.
על תקופת עבודתו במשרד מספרים שותפיו ועורכי הדין במשרדו כי לצד הרצינות התהומית שבה עשה את עבודתו, היה לו צד היתולי וילדותי, והוא ניסה לשמור את נעוריו לנצח.
לדברי עו"ד שמואלי, "הוא היה בא למשרד במכנסיים קצרים, בג'ינס ובסנדלים, שורק וצוחק. הוא ניסה לשמור על גבריות צעירה לאורך כל החיים".
מרבית הקולגות ואנשי העסקים הבכירים במשק הכירו את יגאל ארנון המחויט, הלבוש במיטב מחלצותיו, אבל במשרד - "הבית" של ארנון - הוא היה מופיע בלבוש ספורטיבי ואף מרושל לעיתים קרובות.
הוא גם נהג לשחק סטנגה (משק עממי דמוי כדורגל) על גג המשרד עם עורכי הדין והמתמחים, ובקיץ היה יוצא לים באמצע היום לשחייה קצרה. "הוא היה חברמן, והאווירה הייתה מאוד חמה", מספרים במשרדו.
חבריו של ארנון מוסיפים כי הוא היה גם איש "תאב-חיים. הוא אהב החיים הטובים, היה גם שוויצר, מאוד שרמנטי, אהב מאוד נשים יפות ואנשים בכלל".
עוד אומרים כי הגם שהיה מאוד מגונדר, מחויט ועשיר, מעולם לא היה ראוותן או אימץ סמלי סטטוס שיש בהם עניין של יוקרה. "מעולם לא היה לו סיגר ביד ולא עט יקרה. הוא היה כותב בעטים פשוטים על דפי טיוטה אפורים, וכעס על חוסר חיסכון בציוד. תמיד לצד החיים הטובים שחי, הייתה בו פשטות", אומר עו"ד ממשרדו.
חבריו מציינים כי "למרות שהיה פצוע קשה וחולה, ארנון היה אדם מאוד ספורטיבי. כל חייו הוא נאבק תמיד בכאב, אבל היה שוחה ומשחק פינג-פונג".
כתבות
ני"ע
