התסריט ההוליוודי במרקסטון: כסף גדול, שוחד ומוות טראגי

במשך רוב שנות קיומה היה הנרטיב של קרן הפרייבט אקוויטי מרקסטון כזה, פחות או יותר: "קרן לא מוצלחת במיוחד ששילמה המון כסף למנהליה". מרקסטון, בהנהגת רון לובש ואמיר קס ז"ל, גייסה כ-700 מיליון דולר ממשקיעיה ודיווחה להם על תשואה מצטברת חד ספרתית, שהחווירה לנוכח התשואות המקובלות בענף.

בשבועות האחרונים קיבל הסיפור של מרקסטון תפנית דרמטית, והפך ל"קרן גרועה, ששילמה המון כסף למנהליה, שמצדם סיבכו אותה בחובות כבדים, שעבודים ודיווחים חלקיים ואף מטעים למשקיעיה". היום כבר די ברור שמשקיעי מרקסטון, רובם גופים מוסדיים בארה"ב, עומדים בפני הפסד של עשרות אחוזים (כלומר, מאות מיליוני דולרים) על השקעתם.

היה מי שמצא בימים האחרונים קווי דמיון בין המקרה של רון לובש, העומד בראש קרן מרקסטון, לבין זה של נוחי דנקנר, שעמד בראש אי.די.בי. אבל מעבר לזחיחות שאפיינה את השניים, למשרדים המפוארים במגדלי עזריאלי, לחיבתם להנדסה פיננסית מורכבת ולכישלון העסקי שחוו - מדובר במקרים שונים לגמרי.

בניגוד לאי.די.בי, קונצרן שגם לאחר שהגיע לחדלות פירעון עדיין חולש על כמה מהחברות הגדולות והמשפיעות במשק (סלקום, שופרסל, כלל ביטוח) האפיזודה של מרקסטון היא חסרת משמעות כמעט מבחינת שוק ההון המקומי. מדובר בקרן פרטית, שהשקיעה במספר חברות שוליות באופן יחסי. גם ההד התקשורתי שעוררה לאחרונה מצוקת המזומנים של רשת הספרים סטימצקי, אחת מהחזקות הקרן, נבע בעיקר מהיותה מותג מוכר בכל בית ופחות בשל חשיבותה למשק.

זאת ועוד, השקעות הציבור הישראלי במרקסטון (באמצעות הגופים המוסדיים) מוערכות בכמה מאות מיליוני שקלים, היקף זניח ביחס לחוב האג"ח האימתני של קונצרן אי.די.בי, ומכאן שהשפעת הכישלון של עסקי הקרן על החיסכון הפנסיוני יהיה זעיר עד בלתי מורגש.

הטרגדיה חשפה את מצוקת הקרן

ולמרות זאת, קשה להישאר אדיש כלפי הסיפור של מרקסטון, המורכב מהחומרים שמהם עשוי סרט הוליוודי טוב. יש בו כסף גדול, אמביציה ללא גבולות, פרשת שוחד, רצף של החלטות עסקיות מוטעות ולאחרונה הצטרף אליו גם מותו של אמיר קס, אחד מהשותפים המייסדים בקרן, בתאונת דרכים. המוות הטראגי של קס היווה קטליזטור לחשיפת מצוקתה של מרקסטון, שעד אז הוסוותה היטב.

הכסף הגדול: מרקסטון גייסה בשנת 2004 כ-800 מיליון דולר בהתחייבויות השקעה - יותר מכל קרן פרייבט אקוויטי ישראלית לפניה. בהתאם, דמי הניהול ששילמה הקרן לשלושת מנהליה - לובש, קס ואליוט ברוידי - היו גבוהים במיוחד ועמדו על 16 מיליון דולר בשנה (2% מהיקף הקרן).

בעקבות הכסף הקל, ההתעשרות המהירה והמומנטום החיובי של הקרן בשנים הראשונות (מימושים מוצלחים בדפי זהב ובזרעים גדרה) הגיעו גם הזחיחות וחוסר האחריות שבאו לידי ביטוי ביתר ההשקעות שביצעה מרקסטון בהמשך.

האמביציה: גולת הכותרת של השקעות מרקסטון הייתה הקמת פריזמה, בית ההשקעות שיצרה הקרן מאפס בשנת 2006. בסך הכל השקיעה מרקסטון קרוב ל-2 מיליארד שקל (מחציתם בהון עצמי) ברכישת קופות גמל וקרנות נאמנות מידי הבנקים, כדי להקים את בית ההשקעות הגדול בישראל במודל אמריקאי של כלבו פיננסי. אלא שהיוזמה נחלה כישלון קולוסאלי, בשל ניהול כושל ופדיונות גדולים, וכעבור פחות מ-3 שנים קרסה פריזמה והתפרקה.

השוחד: בשנת 2009, חמש שנים לאחר ייסודה של מרקסטון, הודה אליוט ברוידי, היזם והמייסד של הקרן, במתן שוחד של כמיליון דולר לבכירים בקרן הפנסיה של עובדי מדינת ניו יורק, בתמורה להעברת רבע מיליארד דולר לידי מרקסטון. ברוידי נאלץ להתפטר מניהולה של מרקסטון, אך הודאתו שפכה אור על מערכת יחסיו עם מנהלי הקרנות האמריקאיות, מהן גייסה הקרן את עיקר כספה.

את מקומו כיו"ר הקרן תפס שגריר ישראל באו"ם לשעבר, דני גילרמן, שנכנס לתפקיד ברעש וצלצולים ("אני מתכוון להשקיע הרבה מרץ ואנרגיה") אך פרש לאחרונה מתפקידו בשקט מופתי, מבלי שהודעה על כך נמסרה למשקיעים.

החלטות עסקיות מוטעות: לצד הכישלון בפריזמה, נחלה מרקסטון הפסדים במחצית מההשקעות שביצעה. החלטה מוטעית נוספת של מנהלי הקרן, שהייתה יכולה למנוע חלק מהתסבוכת הפיננסית הנוכחית, הייתה התעקשותם שלא למכור את מניות בית ההשקעות פסגות (23%) שנותרו בידם כשריד להרפתקת פריזמה. לובש וקס דחו הצעה של קרן אייפקס, שרכשה את השליטה בפסגות, ובכך ויתרו על 600 מיליון שקל - מחיר שספק אם הקרן תוכל לקבל בעתיד תמורת מניותיה.

לאלה נוספו לאחרונה הלוואות ענק בתנאי שוק אפור בהן סיבכו השניים את מרקסטון, על רקע חדלות הפירעון של חלק מחברות הפרוטפוליו, ושיעבודים שניתנו לגורמים המלווים, אשר עשויים להשתלט על יתרת נכסי הקרן.