מודי בר-און: "כל היוצרים מחכים לטלפון מעורך 'ארץ נהדרת'"

"הומור, זה לא מה שהיה פעם", אומר מודי בר-און בראשית הראיון עמו, ספק בייאוש ספק בעצב, בתום יום לימודים ארוך במכללת ספיר בשדרות. במכללה הוא מלמד את תלמידי "המסלול ליצירה טלוויזיונית" כיצד לפתח סדרת טלוויזיה - משלב הרעיון ועד למכירתה לאחד מערוצי השידור.

אחת הסדרות שחנך - סיטקום בשם "רון", על שם היוצר שלה - רון פלדמן, נמכרה לאחרונה לערוץ "יס קומדי". בר-און, יוצר טלוויזיה ותיק ומוערך, ואחד מבעליה של חברת ההפקות "מודי וענת" (יחד עם היוצרת הדוקומנטרית המוערכת ענת זלצר, שהחלה את העשייה המשותפת עם בר-און מימי הסדרה "הכול אנשים" בטלוויזיה החינוכית), הצטרף כמפיק לסדרה שאותה טיפח במסירות.

לשאלה האם ההומור הוא זה שהתחלף או דווקא הדור הוא זה ששינה את פניו, אומר בר-און: "פעם היה את העניין הזה של מדורת השבט - היה איזה עולם השכלתי. כשכתבתי ל'חמישייה הקאמרית', נניח במערכון של הרס"ר עם השיר תותים של יונה וולך, יצאתי מנקודת הנחה שהצופים מכירים את יונה וולך. לפעמים אני תוהה אם היום זה היה עובר, כי היום זה עולם אחר. יש לא מעט בני אדם שלא מכירים את יונה וולך".

- אז הדור הוא זה שהשתנה, ולכן ההומור נהיה מוגבל?

"כן, כי הפרות הקדושות - שחטנו את כולן. אין יותר טאבואים. אין עם מה לעבוד. כלום לא מזעזע יותר. קשה לעבוד ככה, כי כקומיקאי אתה צריך להגיד משהו שאסור להגיד, אבל היום מותר כבר להגיד הכול".

במכללת ספיר, בר-און (51) מלמד מזה 6 שנים. פחות הרצאות פרונטליות, יותר בסגנון של סדנה. כמו התלמידים, גם בר-און מבקש למצוא, או יותר נכון: להמציא חומרים יוצאי דופן שיהפכו לדבר הבא בטלוויזיה הישראלית, רצוי על הצד הקומי של סקלת השידורים.

בר-און: "אני מעביר סדנת אולפן על תהליכי עבודה באולפן טלוויזיה. באופן טבעי, זה גם עוסק בקומי. ויוצא שהמצחיקים באים אליי. בשביל הלא מצחיקים יש את רני בלייר. יש בספיר סגל די נאה. איכשהו באופן טבעי יש את השניים, שלושה, ארבעה מצחיקנים שפעם היו הולכים ללמוד תיאטרון, או מגיעים ללהקה צבאית. היום הם באים לטלוויזיה, כי זה הכלי של הצחוקים".

- איך אתה בתור מורה? סלבריק'ה סחבק או ביקורתי וקשוח?

"אני מתעסק הרבה בלהפעיל סמכות ולקבל סמכות. תהליכים נקיים, בלי מגננות אישיות. העניין של אובר רגישות, או איך לקבל ביקורת - זה משהו שאני מנסה ללמד בכל מקרה, ואת זה הכי קשה להעביר. דווקא בהומור יותר קל לתת ביקורת. כי או שזה מצחיק, או שזה לא מצחיק".

- אפשר להרגיש אם החומר מצחיק כבר בשלב התסריט?

"כן. גם בקריאות התסריט שאנחנו עושים, בהעמדות משחק בכיתה. אני מודה שלפעמים מה שקורה זה שאני מבין בדיליי שזה מצחיק, כי כמו שאמרתי - ההומור השתנה. אני מרגיש שאני לומד מהתלמידים הרבה על השתנות הזמנים. אני מלמד אותם את השיטה הישנה, את מה שאני מכיר, כדי שיהיה להם רפרנס. אני מלמד על טיימינג, שזה מתמטיקה, ועל כושר הצחקה. יש כל הזמן שיג ושיח על זה, אני מביא עולם ישן, והם את העולם החדש. אני מלמד אותם חוקים כדי שיפרו אותם".

- מהי השיטה החדשה? במה מתאפיין ההומור החדש בקרב התלמידים?

"ההומור שלהם הוא הומור קטן, לירי, עם פחות דגש על הפואנטה. משהו בווליום הוא אחר.

"אני עוד באתי מהבמה, התחלתי את הקריירה על הבמה, עם הומור שמכוונן אל הצחוק של העדר. ואת מה שעשיתי על הבמה הבאתי איתי לטלוויזיה. כיום, אין דיבור משותף בבית, אנשים לא יושבים יותר יחד לראות טלוויזיה. בן אדם צוחק אחרת כשהוא בבית לבד, כיוון שאין קהל בחוויה. ולזה, התלמידים מכוונים יותר נכון".

- יהיה נכון לומר שכיום הקומדיה פחות קומית?

"הקומדיה כיום יותר לירית. יותר מלנכולית. גם בסוג הקומדיה - הכול מתעסק באני ואני ואני. במבט של הפרט. הדוגמה הטובה ביותר היא הסדרה 'לואי' (סדרה בכיכובו של הקומיקאי לואי סי. קיי, שנחשבת ל'סיינפלד' של ימינו מ.ש). המחשבה של התלמידים, ולא רק שלהם, היא איך מעבירים את לואי סי קיי לעברית".

- לא מתסכל אותך שמתרכזים בלעשות חיקויים כמו "לואי" או "סיינפלד", במקום סדרות מקוריות?

"לא באמת. סליחה שאני מכוון גבוה. אריק איינשטיין בזמנו שמע ביטלס, ואמר לשלום חנוך - 'בוא נעשה כמוהם'. ככה זה. אתה לוקח השפעה ומערבב. תכל'ס, כולם יהודים, אז זה לא משנה".

אבד הקסם

במדינת ישראל פועלים 16 מוסדות על-תיכוניים להוראת טלוויזיה וקולנוע, וכ-250 מגמות קולנוע בבתי-ספר תיכוניים. מספר עצום, בלתי נתפס, בהשוואה למדינות בעלות מספר תושבים דומה לזה של ישראל.

אם מוצדק הנתון הזה או שלא, המציאות היא שמדי שנה נפלטים אל תעשיית הקולנוע והטלוויזיה המדשדשת מאות בוגרים חדשים. האשליה, אם הייתה מנת חלקם - מתנפצת כעדשת מצלמה שנפלה מהדולי. אם יישאלו אותם בוגרים, בדיעבד, האם יש צורך בכל-כך הרבה בתי-ספר? האם יש סיכוי להתפרנס מהתעשייה הזו? סביר שהמנומסים שבהם יענו כי אלו שאלות רטוריות. הפחות מנומסים מביניהם עלולים להשיב כי מדובר בתעשיית אשליות.

בר-און: "יש ירידה ברישום לחוגים לתקשורת, קולנוע וטלוויזיה ולשקר כלשהו. זה בדוק סטטיסטית. ופה מגיעה מילת הקסמים: האינטרנט. המחשבה היא 'אעשה שתי דקות גאוניות ביו-טיוב, ודרכי לפסגה סלולה. עקרונית זה נכון".

- בפועל, רבים מהבוגרים שחלמו לצאת מהאוניברסיטה או מהמכללה ולהפוך לבימאים, מצאו את עצמם במקרה הטוב כעוזרי הפקה או עם מיקרופון ביד, בתור בום-מן. אף אחד לא הלך ללמוד קולנוע מתוך שאיפה להיות בום-מן.

"אולי לא בהתחלה. אבל מי שנכנס לזה, זה יכול להיות עבורו כמו טאי צ'י. מישהו שעובד בתור בום-מן? עולם ומלואו זה יכול להיות עבורו".

- ויש את העניין הזה שעוד לא יודעים לפצח את הנוסחה הכלכלית של קולנוע הניו-מדיה, של האינטרנט.

"כנראה שגם לא יפצחו. האינטרנט מאפשר לך מקפצה, במה, שואו-קייס. הוא נותן לך אפשרות לארגן לעצמך חממה, לעבוד מול קהל קטן. אתה עושה וידיאו ומעלה לרשת, אתה עושה לי לייק, אני עושה לך לייק. קבוצת תמיכה של הפריה הדדית. מן בועה בעולם. אבל בסופו של יום, כולם מחכים לטלפון מהעורך של 'ארץ נהדרת' - מולי שגב".

- ומולי שגב מתקשר?

"בסוף כן. יש כל מיני מולי שגבים. צריך לעניין אותם. השוק מחפש כל הזמן את הדבר הבא. יס קומדי, הוט. יס קומדי קנו מאיתנו עכשיו את הסדרה 'רון', שלשמחתי אני שותף להפקתה.

"צריך להבין שאתה צריך לצוד את עיניהם של מנהלי הערוצים. היתרון של אנשים קומיים הוא, שהם ילכו לאודישנים, יקדמו את הדבר שלהם, יעשו סטנד-אפ. איפה שהוא זה יתפוס. יש להם יתרון. הם בסך-הכול צריכים שרפרף. לסרט גמר אצלנו, הסטודנטים מכינים פיילוט לסדרה. מצלמים כאילו זה פרק ראשון, כשתיאורטית - מכינים עונה שלמה.

"חלק מהלימודים בעידננו, זה ללמוד לעבוד קומנדו, לעבוד ממוקד. להיות מולטי-טסקינג, כי אין ברירה. לקחת מצלמה, שני שחקנים, ולרוץ עם זה. קומיקאי קונה את עולמו בדקה אחת.

"חיקוי של שולה זקן רץ ברשת - ואתה על הסוס. או שלא. בפנטזיה, זה קורה אחת למיליון, אבל הפנטזיה מחזיקה את כולנו בעסק".

חותר לקומי

בעוד פחות מחודש תעלה בערוץ 8 (הוט) הסדרה "כביש 90" - סדרה דוקומנטרית מבית היוצר של בר-און ובכיכובו, לאחר הפסקה בעשייה תיעודית של כמעט 3 שנים, מאז "הקיבוץ" - סדרה תיעודית אודות חלום הקיבוץ ושברו.

בר-און: "הסדרה היא על מסע של שבועיים על כביש 90, ממטולה ועד אילת. במהלך השבועיים האלה אנחנו פוגשים 50 אנשים ב-50 אתרים. להבדיל מסדרות שעשינו בעבר, זו לא סדרה על העבר, אלא סדרה על ההווה".

- הסדרות שאתה עושה במסגרת חברת ההפקות שלך הן תיעודיות. אתה חושב לגוון?

"כן, אנחנו מנסים להרחיב את הטריטוריה לאט-לאט. ענת זלצר ואני הקמנו חברת הפקה. כרגע אין לנו משרדים בכלל, שלא לדבר על הסיגר.

"חברת הפקה היא כלי עבודה יותר נוח, כי הרבה פעמים מדובר בשותפויות. עוד לא המצאנו פורמט למכור לפיליפינים. אבל כמו שאמרתי לך, יש לנו חלק בהפקה של הסדרה של רון פלדמן, אותה מכרנו ליס קומדי".

- אתה מרגיש שעדיין, אחרי כל העשייה הדוקומנטרית הרצינית שלך, יש ממך ציפייה ממך להצחיק?

"לא בטוח אבל מניסיון, יותר קל להצחיק במקום שבו אתה לא צפוי להצחיק. כיום דרישות ההצחקה ממני הן שידור של ליגת האלופות".

מודי בר-און

גיל: 51

מצב משפחתי: נשוי, אב לשניים

מגורים: תל-אביב

עיסוק: מנחה ומגיש בערוץ הספורט, יוצר ומפיק סדרות וסרטי טלוויזיה, פרזנטור של בנק דיסקונט מ-2003 ועד היום

מקצועי: החל את דרכו כסטנדאפיסט, כתב מחזה לתיאטרון הבימה ("הרקוויזטור"), כתב מערכונים ל"חמישייה הקאמרית", כתב טור אישי ב"גלובס" בשנים 1992-1993

מבין הסדרות והסרטים שיצר: "במדינת היהודים" (2003), "מסעות הברווז" (2008), "תולדות ההומור הישראלי" (2009), "תל-אביב - יפו", "הקיבוץ" (2011), ובחודש הבא: "כביש 90" שתשודר בערוץ 8 (הוט)