עולם הפוך של ההסתדרות הלאומית

"עולם יחסי עבודה הפוך", כך הגדיר השבוע הממונה הראשי על יחסי העבודה במשרד הכלכלה, עו"ד שלמה יצחקי, את התמונה העגומה שנתגלתה, לדבריו, כשבדק כיצד חתמה ההסתדרות הלאומית על שורה של הסכמים קיבוציים "מיוחדים" עם חברות כוח-אדם להעסקת עובדים זרים בענף הבניין. הסכם קיבוצי מיוחד הוא הסכם "מפעלי", שנחתם במקום עבודה מסוים, לאחר שהעובדים מתאגדים ומצטרפים לארגון עובדים באופן וולונטרי ואקטיבי. למה עולם יחסי עבודה הפוך?

כי יצחקי מצא, כך לפי קביעותיו, ששני ארגונים חברו יחדיו - ההסתדרות הלאומית מחד וארגון חברות כוח-האדם הזר בענף הבניין מנגד - ומתוך שיקולים של תועלת הדדית, בין היתר כלכלית (גביית דמי חבר), החליטו על "התארגנות" העובדים. יצחקי מצטט מתוך דואר אלקטרוני יוצא דופן, כמעט דמיוני, ששלח נציג ארגון העובדים אל תאגידי כוח-האדם בזו הלשון: "תאגידים יקרים, בהמשך לישיבה שנערכה בשבוע שעבר, מצ"ב כל הטפסים הנדרשים לטובת החתמת העובדים להסתדרות העובדים הלאומית...".

יצחקי החליט שהוא פוסל את ההסכמים הקיבוציים שנחתמו, שכן ההסתדרות הלאומית פעלה לכאורה כ"ארגון מטעם המעסיקים" - פעילות אסורה לפי הפסיקה הישראלית, שיש בה כדי לפגוע למעשה בחופש ההתארגנות. בארגון בחרו לצאת במתקפה אישית ובוטה נגד יצחקי עצמו, שהואשם על ידו כמי ש"גויס" על-ידי ההסתדרות הכללית כדי לשמר על ההגמוניה שלה בשוק העבודה. מבחינה עניינית, טענו בארגון כי "יצחקי נטל לעצמו סמכות אשר בהתאם להלכה הפסוקה אינן מסורות בידיו, לפיה תחרות בין ארגונים היא בסמכות בלעדית של בית הדין הארצי לעבודה".

עכשיו זמזמו לעצמכם את שירו של שמוליק קראוס עליו השלום, "איך שגלגל מסתובב לו". מדוע? משום שב-2006 ההסתדרות הלאומית היא שפנתה ליצחקי כדי שזה לא יאשר הסכם קיבוצי עליו חתמה ההסתדרות הכללית.

אז, כמו היום, רק בהיפוך תפקידים קטן, הלאומית טענה כי הכללית לא הייתה רשאית לחתום על הסכם קיבוצי בענף אולמות השמחה משום שהיא (הלאומית) הארגון היציג בענף, וכי יצחקי היה צריך לבדוק זאת לפני שאישר את רישום ההסכם, אפילו אם לא הייתה מגישה בעניין התנגדות רשמית.

בדיקה סלקטיבית

בהחלטה שניתנה בהליך ההוא קבע נשיא ביה"ד הארצי לעבודה דאז, השופט סטיב אדלר, כי יש לדחות את בקשתה של הלאומית. בנימוקיו טען אדלר כי התכלית של חוק הסכמים קיבוציים היא לעודד התארגנויות והסכמים קיבוציים, ולכן הממונה על יחסי העבודה לא צריך לבדוק בדקדקנות כל הסכם שמגיע לרישום אם לא הוגשה התנגדות בעניין. כיוון שבמקרה הנדון כן הוגשה התנגדות, נבדקו טענות הלאומית, אך זו לא הציגה שום ראיה התומכת בדבריה, אף שיצחקי ביקש זאת ממנה מספר פעמים.

במילים אחרות, בית הדין הארצי לא קבע שלממונה על יחסי העבודה אין סמכות לבדוק הסכמים קיבוציים לפני רישומם ואישורם, אלא שאין זה מתפקידו לבדוק כל הסכם באופן אוטומטי, בשעה שלא הוגשה התנגדות בעניין.

האם אדלר היה מבקר היום את קביעותיו של יצחקי לאור המסכת העובדתית שהוצגה לפניו במקרה של העובדים הזרים בבניין, כולל אותו דואר אלקטרוני שהמחיש עד כמה מדובר בהתארגנות פיקטיבית לכאורה, שאין בה כנראה דבר וחצי דבר עם חופש ההתארגנות? ספק רב.

מעניינת דווקא דעת המיעוט שהושמעה באותה פסיקה, מפי מי ששימשה אז כסגניתו של אדלר, השופטת אלישבע ברק-אוסוסקין. היא סברה ההיפך מאדלר, כלומר שיש ועוד איך מקום לבדוק כל הסכם קיבוצי.

וכך היא כותבת: "צודקת ההסתדרות הלאומית כי על הממונה על יחסי העבודה לקבל נתונים לכך מההסתדרות הכללית החדשה ללא כל קשר לשאלה אם הארגון היציג הוא הסתדרות העובדים הלאומית... בכך טעה הממונה על יחסי העבודה... יש לקבל טענות על אי מילוי החוק גם ממי שאינו ארגון יציג. על שלטון החוק בהסכמים קיבוציים להישמר... רישום הסכם קיבוצי הוא קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי. היעלה על הדעת שהממונה על יחסי עבודה ירשום הסכם קיבוצי כאשר החתימות לא כדין, כאשר הוא נעשה בעל-פה, כאשר ארגון העובדים החתום עליו אינו ארגון יציג על-פי חוק?".

ואנחנו שואלים: היעלה על הדעת שההסתדרות הלאומית כבר לא מסכימה עם דעת המיעוט של השופטת (בדימוס) ברק? זמזמו שוב את שמוליק קראוס.