צרפת מתוארת על ידי כמה משקיפים כ"פצצה מתקתקת" בלב מרחב האירו. התיאור הזה קצת מוגזם, אם כי אין ספק שיש צורך ברפורמות משמעותיות שהקצב שלהן נשאר עד כה מתון מדי. אך הפצצה הצרפתית מסרבת להתפוצץ. הצמיחה הכלכלית התחדשה, אם כי בקצב אנמי, ותשואות האג"ח הריבוניות נשארו בשפל של עשרות שנים. משבר חוב ריבוני, כמו שראינו ביוון או איטליה, נשאר אפשרות רחוקה. בקיצור, כל חובבי ההצלפות בצרפת נשארו מאוכזבים.
האם הפצצה הצרפתית נוטרלה, או שהיא פשוט על נתיך (פיוז) איטי יותר? צרפת נהנית מהעובדה שמשקיעים מוסדיים, כולל חברות ביטוח בצפון אירופה, בנקים מרכזיים אסיאניים וקרנות הון ריבוניות, חייבים להחזיק נכסים ארוכי טווח באירו. חובות מדינות השוליים נשארו מסוכנים מדי למשקיעים זהירים כאלו.
אחרי שהם מכרו אג"ח יווניות, ספרדיות ואיטלקיות וברחו למקלט מבטחים בשיא המשבר האירופי, הם צברו ערימות של אג"ח ממשלתיות גרמניות; אבל מאחר שצרפת עדיין נחשבת לחלק מליבת מרחב האירו, האג"ח הצרפתיות, שמניבות קצת יותר, מוצאות לא מעט קונים.
לכן, הלחץ של השוק על צרפת ליישם רפורמות הוא נמוך - לפחות בהשוואה ללחץ שהופעל על מדינות שולי האירו בשיא משבר החובות הריבוניים שלהן.
פיוז שבוער לאט
לפי פרשנות אחת, היעדר של לחצי שוק יוצר שאננות. חוסר משמעת תקציבית מותיר את ההוצאה הציבורית ברמה שאינה בת-קיימא, גם אם תנאי מימון נדיבים מאפשרים זאת בטווח הקצר יותר.
החלטות שאינן בנות-קיימא מובילות באופן בלתי נמנע למשבר, גם אם פריצתו מתעכבת בגלל מימון נוח.
גם לפי השקפתנו האופטימית יותר, אין לנו ציפיות לכך שרפורמה כלכלית מהירה תשנה את כלכלת צרפת בן-לילה. הרגישויות הפוליטיות הפנימיות אינן מאפשרות את זה. אבל מרווח הנשימה שמציע המימון הנוח של ההוצאה הציבורית, מאפשר תהליך תיקון הדרגתי ואולי אפילו אפקטיבי יותר. הוא מעלה את האפשרות שהפצצה המתקתקת הצרפתית תנוטרל בבטחה.
הנימוקים בעד תהליך תיקון הדרגתי הם חזקים. האופי המהיר של הרה-ארגון המקרו-כלכלי בספרד, תחת לחצי השוק, התברר כיקר מאוד, כפי שמדגימים נתוני האבטלה בספרד. קונסולידציה אגרסיבית בצרפת, הכלכלה השנייה בגודלה במרחב האירו, מאיימת להחריף את הירידה בביקוש שקיימת במרחב ממילא, ובכך להחריף את איומי הדפלציה. מאידך, השאיפה להדרגתיות עלולה בתיאוריה ליצור מסך עשן לאי-נקיטת פעולה כלשהי.
יכולת מוסדית
אבל יש שתי סיבות לאופטימיות. ראשית, הרשויות בצרפת עשו יותר מכפי שחושבים שהן עשו. רפורמות העבודה שהוסכמו לפני שנה, מאפשרות גמישות גבוהה יותר ברמת החברות. נכון, הרפורמות הללו כמעט אינן נוגעות לבעיות הרגישות ביותר מבחינה פוליטית והקריטיות יותר מבחינה מקרו-כלכלית: הנמכת ההטבות ארוכות הטווח לעובדים; צמצום התעסוקה הציבורית; קידום הקצאה מחדש של משאבים בין מגזרים שונים, ולא רק בתוך חברות. אבל צריך להתחיל מהיכן שהוא.
הרפורמות בצרפת נשארו תהליך מהוסס, שמתבצע מתחת לרדאר הפוליטי. גישה חמקנית זו היא היחידה שאפשרית מבחינה פוליטית. היתרונות המקרו-כלכליים של ההתארגנות מחדש נשארים רחוקים, אך פעילי השוק צריכים להיות מודעים לערך המקרו-כלכלי שיוצרות הרפורמות, גם אם הן מבוצעות ללא התרועות המקובלות בעולם האנגלו-סקסוני.
שנית, המדינה הצרפתית עשויה להיות גדולה מדי, אך היא שומרת על היכולת המוסדית ליישם רפורמה כאשר האומץ הפוליטי הדרוש לכך מגויס. אי אפשר לומר זאת על כל שותפותיה של צרפת במרחב האירו. היכולת המוסדית הזו היא מה שהופך את צרפת לחלק מהליבה האירופית, למרות האתגרים הכלכליים הגדולים שלה.
הכוונה אינה לצייר תמונה מלהיבה של תהליך הרפורמות בצרפת. נשאר עוד הרבה לעשות. ההצהרות האחרונות של הנשיא פרנוסאה הולנד משקפות הבנה של האתגרים, אך נחוצה גם פעולה, לא רק דיבורים.
הציר הצרפתי-גרמני נשאר מנוע השילוב האירופי. התנעה מחדש שלו חיונית להפיכת מרחב האירו ליצור חי ובועט. האמון הגרמני ביכולתה ובמוכנותה של צרפת לבצע רפורמות - ולעמוד בכאב הפוליטי והכלכלי שנגזר מהן - חייב להתחדש. זה מחייב תוצאות, לא רק הבטחות.
ובכל זאת, השינוי כבר מרחף באוויר הצרפתי, יותר מכפי שרוב האנשים תופסים. אם אתם מחפשים את המקור לסיכון מערכתי בפוטנציה למרחב האירו בשנים הבאות, תצטרכו לחפש אותו במקום אחר.
*** הכותב הוא הכלכלן האירופי הראשי של בנק ההשקעות גולדמן זאקס
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
