יום עצמאות שמח: חג הפסולת עולה לנו מיליארדים

אחרי טירוף הניקיונות של חג הפסח ולפני ערימות הפסולת שישארו בכיכרות ובפארקים אחרי חגיגות העצמאות, מותר כבר לעשות סיכומים.

אלה הם הימים שבהם הרשויות המקומיות נמדדות בעיקר ביכולתן לפנות זבל במהירות שיא. בלי להותיר גרגר אבק (וחמץ) שעה לפני הפסח ובלי להותיר שאריות פחמים וקצף לאחר יום העצמאות.

החגים הללו מפספסים, שנה אחרי שנה, הזדמנות להיות דווקא 'חגי המחזור והחיסכון הלאומי'. בעוד שחג הסוכות הפך להיות חג שמבטא אצל רבים, גם הפחות מסורתיים, את ההתחברות לטבע בעצם הישיבה בסוכה ללא ההגנה של קירות הבית, הפך חג הפסח מבלי משים לב לחג הבזבוז, הגרגרנות והשאיפה לטרנדים. יום העצמאות מתחרה בו בכבוד על התואר.

דתיים יותר

כמו בכל שנה, נסענו בערב חג הפסח למחסן ויצ"ו כדי למסור בגדים ומשחקים ישנים. גילינו בהפתעה (בכל שנה מחדש אנחנו מופתעים מחדש) הרים וערמות של בגדים המושלכים לאורך השביל, מהמחסן ועד הכביש. חלקם הגדול מגיע בשלב כזה או אחר לפח האשפה הסמוך.

הפעם החלטנו להחזיר את השקים לרכב ולחפש כתובת אחרת. לאורך כל הדרך הביתה נתקלנו במאות רהיטים, חלקם במצב סביר ואף יותר מכך. רהיטים שמחכים למשאית האשפה שתסיים את חייהם באתר דודאים בנגב.

הבעייתיות בחג 'הפסולת' (ככל שערימת הפסולת מחוץ לבניין גבוהה יותר אנחנו מרגישים דתיים יותר) היא כפולה. מצד אחד, יש אנשים שבאמת אין להם בגדים ללבוש ושולחן לערוך עליו את הסדר. מצד שני, כמויות הפסולת האין סופיות שאנחנו כל כך גאים בהן עולות לנו המון המון כסף.

אם כמות הפסולת מראה על אדיקותנו הדתית, אזי בשנים החולפות נהיינו 5% יותר דתיים. העלות על ה"התחרדות הזו" היא 30% יותר משנת 2010.

בבחירה אקראית של כמה רשויות מקומיות ניתן לראות את המגמה. בתקציב עיריית ראשון לציון עמדה עלות הטמנת הפסולת בשנת 2011 על 25 מיליון שקל. ב-2013 התקציב עמד כבר על 35 מיליון - עלייה של 40%. בתל אביב עלויות ההטמנה צמחו באותן שנים מ-22 מיליון שקל ל-32 מיליון שקל - עלייה של 45% (בלי להביא בחשבון את עלותה של אחזקת תחנת המעבר בחירייה, בסך של 52 מיליון שקל).

בירושלים נסגר לפני שנה אתר אבו דיס הקרוב והנוח והפסולת משונעת דרומה. עלות השינוע וההטמנה עולה כרגע כ-30 מיליון שקל "בלבד" בשנה רק בשל הסכמי סבסוד מול המדינה, אבל העלות כמובן תגדל וככל הנראה תוכפל ברגע שמענקי המדינה ירדו.

ומה בנוגע לעלויות האדירות של איסוף האשפה? בתל אביב עלויות איסוף האשפה (עד תחנת המעבר בחירייה) מגיעות ל-250 מיליון שקל בשנה. בראשון לציון הן עולות 100 מיליון שקל לערך וכך הלאה.

תחרויות חסכון

בעידן שבו הרווחיות של הרשויות יורדת, העלויות לתחזוקת המרחב הציבורי גואה, ויוקר המחיה עולה לרמות בלתי נסבלות, הפחתת הפסולת הייתה אמורה להיות אינטרס של משקי הבית ולא רק של הרשויות.

הפחתה של 20% בכמות הפסולת משמעותה תוספת כסף לצרכי ציבור של קרוב ל-30 מיליון שקל בעיר ראשון לציון ושל יותר מ-70 מיליון שקל בתקציב עיריית תל אביב (מתוך עלות הפינוי, ההטמנה ואחזקת תחנת המעבר). כלומר, עוד הרבה כסף פנוי שיכול לשמש למבני ציבור חדשים, לכיתות נוספות, לגינות מטופחות יותר, לשיפור הביטחון האישי, לביטול העלאות בארנונה ועוד ועוד.

חג הפסח ואחריו יום העצמאות יכולים וצריכים להיות מוקד מרכזי להנחלת הצורך בהפחתת פסולת וחיסכון במשאבים.

הרשויות יכולות להקים מרכזי מחזור קבועים או זמניים; להקים ליד המתנ"סים מוקדים לתיקון ואיסוף ריהוט ומוצרי חשמל; למסד שוקי קח-תן; לערוך תחרויות בין שכונות על הפחתה בפסולת - ואפילו להכריז כי השכונה המנצחת תיהנה מהחיסכון שהתקבל בהפחתת ההטמנה והסכום (או חלקו) יעבור לשדרוג המתנ"ס השכונתי.

בינתיים אנחנו ממש לא שם.

בצרפת שוקלים את הפחים הביתיים ועל כל קילו מיותר משלמים הצרפתים תוספת, כמו בעלייה למטוס. ובישראל? במקום לצמצם, הרחיבו את הפח השחור והקטן הזכור לנו מהילדות, זה שהוטמן בצניעות בגומחה בחומת המגרש, והחליפו אותו בסדרת פחים ירוקים וענקיים.

* הכותב הוא אדריכל, לשעבר מנהל אגף בכיר במשרד הפנים ומנכ"ל SUITS - אסטרטגיות וטכנולוגיות לעירוניות חכמה