מלכודת הנגישות

1. עם הקפה של הבוקר אני חייבת משהו לקרוא. וזה עובד טוב עם החולשה שלי לעיתונות מודפסת. אני עוברת על הידיעות ומציינת לעצמי שיש פה משהו שאני חייבת להעמיק ולקרוא, אבל אין זמן עכשיו לצלול, אז מניחה בצד לקריאה עתידית של מה שכנראה לא אספיק לשוב אליו לעולם. כי כבר הגעתי לעיתון הבא ולעוד ידיעה חשובה ועוד סיפור שראוי להעמקה. ועוד ערימה שלמה מחכה לי ומוספים למכביר.

בעצם, מה שבאמת בא לי זה לקרוא את הספרים החדשים שנערמים פה על השולחן. אבל אני פשוט חייבת גיחה קטנה לכמה אתרים לבדוק מה חדש. ריטואל שיחזור על עצמו שוב ושוב לאורך היום. הכול כל-כך נגיש, וקרוב, ואפשרי. מונח לפתחי. רק הושט היד וגע בם. וגם בם, ובם, ובם.

סקרנותי הגרגרנית עולה בהרבה על יכולתי לספק אותה. ככה זה, קיבולת מוגבלת.

פעם סיימת לקרוא את העיתון שלך וידעת שאתה יודע מה קורה. מי זוכר כבר איך זה מרגיש היום, כשכל העסק הזה של המידע התנפח לממדים מפלצתיים. כל-כך הרבה נשאר מחוץ לטווח הקליטה, משאיר אותך מובס. כל-כך הרבה חומרים מתרוצצים שם בחוץ, בלעדיך. הקצוות נפרמו.

2. תכנים חינמיים פתייניים משדלים אותי במרחבי האינטרנט. כמות הגירויים מסחררת, מסממת, חומסת ממני את פירורי הקשב האחרונים שעוד נותרו לי. והמינון רק הולך ומתגבר.

אתה נכנס לרשת, וכל-כך הרבה מחשבות של אנשים ניטחות עליך. שום מחשבה אינה מגיעה לכדי מיצוי, כי היא נהדפת כבר בידי עשרות ומאות מחשבות אחרות שצצות אחריה ולפניה, תופסות שטח הולך וגדל בתוך העיסה הדביקה, שהיא התודעה המוצפת שלך.

בלי לאותת, נשאבנו לעולם שהפך עתידני פוסט-דיגיטלי, שבו פלטפורמות המידע התפצלו לאלפי זרועות שעוטפות אותך מכל עבר, קוראות לך: בוא. אנחנו מוכנים לשלם בכל פיסת נדל"ן שעוד נשארה לנו במוח, כדי לקלוט תכנים חינמיים בלי לשלם.

3. ואל מול ההצפה הזו כמה דקים הם קירות המגן של חיינו. אנו ניצבים מול מטחי ארטילריה מתוחכמים, שיורים עלינו תכנים בכמויות לא אנושיות. בכל זאת, העין זקוקה ל-30 מילישניות כדי לעבד גירוי ויזואלי ולשמר אותו.

החיים הפכו לזאפינג אחד מתמשך בארץ מרבצי מידע אגדיים. אפליקציות מטריפות, אתרים, פוסטים, סטטוסים, אימג'ים, מהדורות מרכזיות וגם פחות, ערוצים, קליפים. אנחנו מאביסים את עצמנו בכל-כך הרבה מזה.

4. מנגנוני הבקרה במוח מופעלים עד זרא.

כמות גירויים פסיכית מונחתת על המערכת התפיסתית שלנו, דוחקת בחושים, והמוח זועק את שוועתו מהפרעת קשב ופעלתנות יתר. ההצפה מזהמת את המערכת. הנפש נרמסת תחת העומס. כבר קשה לראות אותה, את עצמנו. הכול מסביב כל-כך פועם במלוא אוצרותיו, מפתה ומלא חיים, שואב אותך עד שכבר אין לך חיים.

ובתוך כל זה, אתה פה כדי לייצר תוכן. ובינתיים עוד אין לך תאום סייבר (עוד יהיה) שיעשה בשבילך את העבודה שאתה מתפרנס ממנה, או לפחות יטפל לך בגדודי המיילים שמשוגרים אליך עם כל מיני הצעות, שאלות, בקשות, תודות, אנשים שנעלבים אם אתה לא חוזר אליהם בו ביום. למישהו יש עוד קצת קיבולת להשאיל?

5. איך התהוו יחסי התלות האלה? יש שם בחוץ כל-כך הרבה תכנים שמחפשים צופה, מאזין, מישהו שיספוג, יאצור ויכיל את כל זה.

ומי זה המישהו הזה? בדיוק, אנחנו.

הפכנו מצוידים באמות מידה גמישות בכל הנוגע למכסה סבירה. לא משלמים על זה אובר ווייט, אז יאללה נעמיס.

דבר אחד מובטח לך, אם חיפשת איזושהי תחושת שליטה בחיים, זו בדיוק הדרך להיפטר ממנה. אף פעם לא תצליח להשתלט על כל מה שנמצא שם. כל השפע הזה רק משאיר אותך בתודעה של חסר. מה שלא תעשה, בסוף הרי תישאר עם חמיצות ההחמצה.

6. פעם הדברים היו פשוטים, נשלטים, מנוהלים איכשהו. היום חיים פשוטים זה ללוזרים. כל העניין הזה עם המבחר נעשה ברוטלי. הכול עולה על גדותיו. פלא שבעידן הזה אנחנו מפתחים אישיות ספידית וסף גירוי גבוה? אם אין 3-4 פרשיות ביום, אנחנו לא מרגישים כל-כך טוב. הפתיל שלנו הולך ומתקצר. הבו לנו סיפורים מדממים, איזה ראש נערוף היום?

7. הנה נסעת לאי יווני פסטורלי לנוח קצת. כמה טוב להתנדנד על הערסל. אבל כבר מגרד לך לפתוח את האינסטרגם, בכל זאת, אתה מרגיש קצת מנותק. ואז, זה שוב יחבוט בך. זה מין חוק כזה: תמיד תיתקל ברשת במישהו שעושה יותר חיים ממך.

אתה מסתחרר מכוח מהפכת המידע שאורזת לך יחד עם המהפכה החברתית קולאז' של תמונות מרצדות וביעותי וידיאו, מיצג אורקולי מתנייע. אודיסיאת קריאה, האזנה, קליטה בלתי פוסקת. ואתה, כמובן, לא פסיבי. גם אתה מעלה, את הקונטרות שלך. ומרוב ההמולה, מי זוכר מה חיפשנו מלכתחילה.

8. החוויה שלך היא מה שאתה מוכן להשקיע בו קשב. החיים הם מה שקורה לך כשאתה עסוק בלטחון את הפוסטים ברשת, העיתונים, והמוספים, ומהדורות החדשות, והמתפרצות. עניין של משרה מלאה.

וכל בוקר זה נפתח מחדש. שגרה תזזיתית, שמיידה בנו עוד ערימה עצומה של חומרים לעכל. הייתה זו וואליס סימפסון שאמרה: לעולם אינך יכול להיות יותר מדי רזה, או יותר מדי עשיר. ואנחנו נאמר, לעולם אינך יכול להיות יותר מדי בעניינים. לא היום.

9. שמיכת חיינו קצרה, ומושכים לנו אותה יותר מדי אנשים מיותר מדי כיוונים. מרוב ניסיון להתרכז ולהתמקד בשפע שבחוץ, אנחנו הרבה פעמים מתקשים להיות מודעים למה שקורה כאן ועכשיו, לנגד עינינו. איך אפשר, כשעינינו נעוצות מטה, עמוק בסמארטפון?

אם לרצות פחות זו טעות, אני לא רוצה להיות צודקת. הגודש הזה לא הופך אותנו יותר מאושרים, אבל מצד שני, הוא ממש מקשה עלינו להתרכז בקושי שלנו.

vered-r@globes.co.il