איך הפכה ברלין לחביבת הישראלים ואיך אנו נראים משם

"תמיד תכננתי לבוא לישראל. כשהצטרפתי למכון גתה היו רק שני מקומות שרציתי להגיע אליהם - רוסיה וישראל. אחרי חמש שנים במוסקבה, אני מגיע לכאן. אפשר לומר שאני מגשים את שאיפותיי", אומר ד"ר וולף אירו בראיון ראשון בארץ, עם כניסתו לתפקיד ראש מכון גתה שמקדם את התרבות והשפה גרמנית בישראל.

"הכול כאן טרי וחדש עבורי. המשפחה (אשתו ושני ילדיו, ח"פר), תצטרף רק בסוף שנת הלימודים. אבל הקושי העיקרי שאני חש קשור לשפה".

הדבר הראשון שעשה אירו כשנחת בישראל, לפני חודש בדיוק, היה להתחיל ללמוד עברית. ולא שחסרות לו שפות - הוא דובר גרמנית ואנגלית, רוסית ו"עוד כמה שפות אירופיות", כדבריו. אבל בלי עברית, הוא חושש, לא יוכל לעבוד כאן כמו שצריך. "כדי להכיר אנשים ולהבין תרבות לעומק, צריך להבין את שפת האם שלהם", הוא מסביר. "השפה מאוד קריטית על מנת לתפוס לא רק מה אומרים אלא גם למה מתכוונים באמת. גם אם כולם יכולים לתקשר באנגלית, הם מבטאים את עצמם יותר נכון בשפת אמם".

- זה אתגר גדול למי שמגיע מ"אזור הנוחות" שלו.

"במוסקבה הרגשתי בבית עוד לפני שהגעתי לשם, בזכות השפה והלימודים. המעבר לכאן מוזר מאוד מבחינה זו. אני מקווה שאשתלט על השפה מהר".

פעם שלישית קרת

אירו (44) נולד וגדל בצפון גרמניה וכבר בתיכון הצטרף לקהילה הבינלאומית, כשיצא ללמוד בפנימייה בוויילס, בריטניה, United World College of the Atlantic. "זה מקום מיוחד במינו. בית ספר בינלאומי שלא מיועד לילדי עשירים. כולם מגיעים בזכות התעניינות והתאמה ולומדים במימון מלגות. המטרה היא לחנך צעירים לפלורליזם, אמפתיה וסובלנות, לאחריות ולדרכי שלום. למדתי שם עם ילדים מ-80 מדינות, גם ישראלים ואיראנים. אגב, את המקום הקים פדגוג יהודי, קורט האן, אחרי מלחמת העולם השנייה".

את הדוקטורט שלו כתב על הסופר הרוסי-יהודי איסאק באבל. לדבריו, את ההכנה העיקרית שלו לקראת המעבר לישראל עשה בקריאה. "אני מאמין בלימוד בשטח, אבל למזלי, כאיש המילה הכתובה - יש עושר של ספרות עברית מתורגמת לגרמנית. גם אם הספרות אינה תמונת המציאות, היא מספקת הרבה מאוד מידע".

- אתה מתכוון לקלאסיקות, לדור של עמוס עוז ומאיר שלו, או גם לסופרים צעירים כמו אתגר קרת וניר ברעם?

"אני קורא הכול. 'אנשים טובים' של ניר ברעם הוא ממש ספר לימוד למי שבא לישראל מגרמניה דרך רוסיה. את אתגר קרת לא רק קראתי, הוא גם אחד האנשים הראשונים שפגשתי כאן, כשהתחלנו לעבוד על פרויקט עתידי. ואז קרה הדבר הכי מצחיק: למחרת, אני רוכב על אופניים לעבודה ומולי, כך נדמה לי, עובר ברחוב אתגר קרת. לא הייתי בטוח, חשבתי שסתם נדמה לי כי אני לא מכיר אף אחד. ביום הבא שוב, אני על האופניים ומולי אתגר קרת. הפעם כבר עצרתי ואמרתי שלום. דבר כזה בחיים לא היה קורה במוסקבה. זה משהו שמאפיין את המקום, והוא מיוחד בעיניי".

אירו מגיע לכאן זמן קצר אחרי אירועי Berlin Dayz - סדרת אירועי תרבות מברלין, שערך מכון גתה, ובצירוף מקרים באותה עת בדיוק בחר שר האוצר, יאיר לפיד, להסב את תשומת הלב הציבורית לנהירה הישראלית לברלין. כמי שמזכיר את השואה כחלק מדרישת הפטריוטיות הישראלית, וכמי שנבחר לכנסת על גלי המחאה החברתית - נראה שלפיד עומד במוקד ויכוח ישיר עם בוחריו שלו, הנוהרים לברלין.

אירו לעומתו מבין את הישראלים, בכל מקום שבו יבחרו לחיות, וחושב שעל גרמניה להגדיר עצמה מחדש, כארץ פתוחה וקולטת הגירה. ביום השואה פרסם מאמר באתר מכון גתה, ובו כתב: "בישראל וגם בגרמניה השואה נוכחת גם בימים אחרים, וכך זה חייב להיות, שכן זהו עניין כמעט פרדוקסלי: ללמוד על רצח העם שכמוהו לא נודע בהיסטוריה, על מנת שדבר מעין זה לא ישוב ויקרה בעתיד".

- אתה מדבר על ישראל ועל גרמניה ולא על העיקרון האנושי האוניברסלי של רדיפה ושנאת זרים.

"אני, ממקומי, לא יכול לומר שזו בעיה אוניברסלית אנושית. כנער בגרמניה למדתי לא מעט על ההיסטוריה של המאה ה-20 ועל פשעי הנאציזם".

- זה נרטיב קשה לעיכול בגיל שבו אתה מפתח זהות אישית ומחפש שייכות וגאווה לאומית.

"עבורי, לדבר על גאווה בהקשר לאומי ממש לא בא בחשבון. זה לא משהו שאני מאמין בו. אני חושב במונחים של אחריות ושייכות. אדם צריך להרגיש אחראי לחלקו בסביבתו - כולל מדינתו, הפוליטיקה שלה ואיכות הסביבה, אבל מתוך מודעות לחלקם ומקומם של אחרים. זו עמדה פוסט-פשיסטית שאני נוקט כאן, כי מהי גרמניה? אם נלך אחורה, לפני 300 שנה לא הייתה מדינה כזו".

- וגם לא איטליה, למשל.

"נכון. מדינה היא משהו מלאכותי, סימבולי, שאנחנו מאמינים בו. אם לדבר בהכללה, יש שתי גישות להגדרה לאומית - האחת גנאלוגית, המבוססת על שייכות אתנית, היסטורית או גזעית, לעם מסוים, כמו שהייתה גרמניה בעבר, וכמו שישראל היא מדינת העם היהודי; השנייה היא חוזית - החלטה על סט ערכים שאנחנו מסכימים עליו, על מנת להיות חלק מאותה אומה.

"זה הדבר הטוב ביותר בקשר לאומה האמריקאית - שאפשר להזדהות עם סט הערכים שלה ולהפוך לחלק ממנה. בגרמניה זה לא היה אפשרי, וכעת אנחנו נמצאים במהלך של שינוי ומעבר, דה פקטו, להיות ארץ קולטת הגירה. זה עוד לא מוחלט, ויש על כך דיונים ומחלוקות, אבל אחד הדברים המעניינים ביותר הוא התרומה של הגיוון האתני".

- ובכל זאת יש מחלוקת על אופי המדינה ומיהו גרמני.

"החרדה של מתנגדי הפתיחות קשורה יותר לגורמים כלכליים ולגלובליזציה - אי-הוודאות הכלכלית והתרבותית - מה יהיה בעוד 20 שנה. אני מבין את המוטיבציה הפסיכולוגית לכך, אבל צריך לחתור לגישה פתוחה יותר.

"זה מה שעושה את המפגש בין התרבויות למעניין - אנחנו מגיעים מפרספקטיבות שונות והתרבות משמשת לנו כחלל משותף להחלפת רעיונות. בגרמניה, לפני כשנה, נבחר שר ממוצא וייטנאמי. הוא היה ילד פליט שאימצה משפחה גרמנית. כל-כך שמחתי, כי זה חלק מתהליך חשוב של קבלה".

דברים שרואים משם

השר הגרמני-וייטנאמי, היושב תחת כיפת הרייכסטאג השקופה, אינו לבד בברלין. לצידו חיה קהילה תוססת של אזרחי העולם, וביניהם כ-20 אלף ישראלים, בעיקר צעירים, רבים מהם בתחומי התרבות והיצירה. תופעה זו זוכה לעידוד מצד גרמניה. רק לאחרונה סוכם על הנהגת ויזת "חופשת עבודה", המאפשרת לצעירים ישראלים לעבוד שנה באופן חוקי בגרמניה.

לא פחות מ-1,800 ישראלים נרשמו ב-2013 ללימודי גרמנית בסניפי מכון גתה בירושלים ובתל-אביב, עלייה של כ-20% לעומת השנים הקודמות, מגמה שנמשכת כבר שלוש שנים, מאז המחאה החברתית. בכתבות בעיתונים, בפייסבוק ובבלוגים, הם מציגים חשבוניות מהמכולת השכונתית בברלין - שמסתכמות בחצי מעלות המצרכים בארץ. פרט להקלה ביוקר המחיה, הם נהנים מתנאים מועדפים - מה שעשוי להסביר את הסלחנות החדשה של הישראלים כלפי גרמניה. אולי גם לשר האוצר לפיד יותר קל לסלוח במבט מברלין.

"הקהילה הישראלית בברלין אינה באמת קהילה, אלא יותר מעין רשת", אומר ינס בלצר, עורך המוזיקה ב"ברלינר צייטונג", הכותב גם ב"רולינג סטונס" וב"ניו יורק טיימס" על סצנת המועדונים והמוזיקה העכשווית בברלין. "כמובן שלישראלים יש קשר מיוחד וטעון עם גרמניה, ואפשר היה לצפות שתהיה להם יותר בולטות. אבל בחיי התרבות של ברלין - גם בתרבות האוונגרד שבה העיר מצטיינת, הישראלים נטמעים כמו כל קבוצה 'אתנית' אחרת. אפילו לא ניתן לזהות לפי השמות - כי הם בינלאומיים, או לפחות היו יכולים להגיע ממקומות רבים ושונים".

"יש ליין מסיבות מאוד מצליח 'משיגע' (בהגייה יידישאית), יוזמה ישראלית שהתחילה בסצנת הגייז והפכה למבוקשת במיוחד. יש DJ's ישראלים ויש אמנים ישראלים בפרויקטים אמנותיים ובמוזיקה, אבל אין לכך משמעות בעיר קוסמופוליטית".

בלצר כתב ב-2012 ל"ניו-יורק טיימס" על סגירתו של המקום המיתולוגי לשעבר "תכל'ס", עוד שם יידישאי, מסמלי התרבות של ברלין המתעוררת. "אבל זה היה מקום לא רלוונטי כבר כמה שנים. 'תכל'ס' היה אחד המקומות הראשונים שאליהם נכנסו אמנים אחרי נפילת החומה. מרכז ברלין היה שטח הפקר, ובמזרח העיר נמצאו הרבה מאוד נכסים נטושים ששימשו אמנים עד שהכול הוסדר. רק אחרי שנים, אותרו הבעלים החוקיים, ולא פעם אלה היו יהודים שנרצחו בשואה.

"אבל האזורים הריקים במרכז הולכים ונעלמים. העיר עוברת תהליכי ג'נטריפיקציה (תנועת האוכלוסייה וערך הנכסים על-פי הטרנדיות של אזורים שונים). זהו תהליך טבעי שקורה בכל עיר גדולה והאמנים ותרבות השוליים זזים לשכונות יותר מרוחקות וזולות".

בלצר ישתתף בשבוע הבא (14.5) בערב של מכון גתה בירושלים, בעקבות ספרו של אילן גורן "Wo Bist Du, Motek" (איפה אתה, מותק?), שיצא לאחרונה בגרמניה, בגרמנית, בעקבות שנותיו של גורן בברלין. לאחרונה נדרש בלצר למחלוקת תקשורתית, שמתקיימת בעיתונות בארה"ב בעיקר - "האם ברלין כבר לא (היפסטרית)?"

- אז ברלין כבר לא?

"זה בעיקר דיבור של ניו-יורקרים, שלא אוהבים לבוא לברלין ולפגוש ניו-יורקרים אחרים. ברלין משתנה, אין ספק. יש התמסדות - למשל מי שרוצה לנהל היום מועדון גדול או גלריה צריך לנהוג כאיש עסקים. אבל היא עדיין עיר קוסמפוליטית ויש בה תרבות בינלאומית מעשירה. כמובן שזה מעורר בעיות מצד אחד, אך מצד שני זו יבשת כשלעצמה. יקום מקביל".

- אתה ברלינאי?

"לא. אני הגעתי מהמבורג באמצע שנות ה-90 בעקבות הצעת עבודה, בעיתון שבו אני עובד עד היום. כמי שגדל בשנות ה-80 במערב גרמניה, לא היינו מודעים בכלל למציאות החיים במזרח גרמניה ולתהליכים המורכבים שאחרי נפילת החומה ב-89'. אני חושב שזה היה מתישהו בשנת 2005, שעמדתי במועדון - שזה התחום שלי - ופתאום שמתי לב שאף אחד מסביבי לא מדבר גרמנית".

"ברלין היא לא גרמניה כמו שניו יורק היא לא ארה"ב", אומר עמוס דולב, מנהל תוכניות התרבות במכון גתה. "אני חושב שההייפ של ברלין נמצא בדעיכה, והישראלים לומדים יותר ויותר איפה למצוא את תחום ההתמחות הספציפי שמעניין אותם, ברחבי גרמניה". לעומת בלצר, דולב סבור שהקהילה הישראלית בברלין מאוד בולטת, "אבל חשוב לזכור שזו לא קהילה, אלא פרטים וקבוצות. יש את הקהילה היהודית בברלין, שדווקא מבקשת את קרבתם של הישראלים, אבל הישראלים די מתנכרים לה".

- הם רואים את עצמם כאזרחי העולם, אולי זן חדש של יהודים קוסמופוליטים.

"בהחלט. הם מגיעים לברלין ליהנות מחיים קצת יותר קלים כלכלית, ומאווירה מאוד מאפשרת יצירתיות. בטווח הקצר, מעניין אותם לרוב לפגוש אנשים ולמצוא הזדמנויות לעבוד, אך בטווח היותר ארוך, רוב הישראלים חוזרים לארץ. זו תנועה הלוך ושוב. יש כמובן גם מעטים שמשתקעים - בעיקר אנשי מקצוע שמצאו שם עבודה המתאימה במיוחד לכישוריהם. זה בולט למשל בתחום המוזיקה. יש בארץ הרבה כישרונות ומעט גופים לעבוד בהם.

"את התנועה חזרה ניתן לראות בין היתר בבקשות רבות שאנחנו מקבלים מיוצרים ישראלים, שעושים עבודות במשותף עם אמנים גרמניים, ומבקשים סיוע להציג אותן כאן - תיאטרון, קולנוע, פרויקטים אמנותיים. זה מאוד חשוב להם, ולנו זו לפעמים בעיה. אנחנו תומכים כשהפרויקט טוב ומתאים. אבל זה לא מתפקידנו לסייע בקליטה מחדש בארץ. אנחנו לא הסוכנות היהודית", אומר דולב.