פנטזיה תנ"כית על אהוד אולמרט

לבי לבי על אהוד אולמרט. אני מקווה לטובת שלומו הנפשי שהוא חדל לקרוא עיתונים, או לצרוך כל סוג של תקשורת; שהוא שרוע על הספה בחדר האורחים המוחשך, וידה של עליזה מלטפת את שערו. הוא זקוק לכל קורטוב של ניחומים, מפני שימים איומים מתרגשים ובאים עליו.

אני מקווה שאין הוא קורא את השורות האלה, אף על-פי שהן נפתחות באמפתיה. דוק אמפתיה. הוא ראוי לחמלה אנושית, אבל לא לאהדה. הוא בגד. הוא מעל באמון אזרחיו, הוא הונה והוליך שולל וניצל לרעה.

הבה נשתעשע בדרמה תנ"כית: אהוד אולמרט כשאול המלך, ערב הקרב האחרון מול הפלישתים. הוא רוצה עד ייאוש לחטוף עוד מלה אחת עם האיש שיצר אותו, ופנה לו עורף. הוא הולך לעין-דור, להיוועד עם בעלת האוב.

"קסומי-נא לי באוב, והעלי את אשר אומר אלייך", פונה המלך המודח אל המכשפה המבוהלת.

מה היא רואה? הוא שואל בקוצר-רוח. "איש זקן עולה, והוא עוטה מעיל".

"ויידע אהוד כי שמואל הוא, וייקוד אפיים ארצה, וישתחו".

ויאמר שמואל תמיר אל אהוד אולמרט, למה הרגזתני להעלות אותי?

אוטוקרס, לוחש שאול, זאת אומרת אהוד, לשמואל, זאת אומרת שמואל.

מאה אלף לירות פה ושם

שמואל מתרכך. הוא נזכר בימי פריחתם במליאת הכנסת, 1973-1972, בואך מלחמת יום הכיפורים. זה היה זמן של גילויי שחיתות מסמרי שיער, יחסית. עדיין לא היו אוליגרכים, אלא רק אוכלי קורצה ומשחדים תמימים. היה איש אחד, שקראו לו יצחק שובינסקי. הוא הרכיב מכוניות ("אוטוקרס"), והצליח לקבל הלוואות ממשלתיות והטבות והנחות. ואגב כך הוא נהג לתרום 100 אלף לירות פה, 100 אלף לירות שם למפלגת העבודה, אשר נהגה להיות בשלטון לעולם-ועד.

שובינסקי היה תזכורת עגומה על המחיר של שלטון משחית. רק איש אחד היה מוכן לאסור מלחמה. לא מלחמה רטורית, זו לא חוכמה; אלא מלחמה של גילויים ושל חשיפות, שתזעזע את אמות הספים, ותביא אנשים למסקנה הבלתי נמנעת, שמספיק-ודי-עם-שלטון-מפא"י.

זה היה שמואל תמיר. מושחז, נועז, חסר מעצורים, "מבריק כמאכלת" (בלשונו של יגאל הורביץ, לימים שר האוצר בממשלת בגין). הוא היה חבר בוועדת הכלכלה של הכנסת. הוא היה מופיע לישיבותיה עם תיקים עבי-כרס, מתקוטט עם היושב ראש (אויב ותיק מתנועת החירות של בגין), מעצבן את כל האחרים, ויורה בליסטראות. "איזו הופעה", כתב ללא חמדה פרשן בעיתון "דבר".

תמיר היה בעמודים הראשונים, תמיר היה בטלוויזיה וברדיו, תמיר תבע לעצמו את הכתר של מנקה האורוות הראשי. הסקרים הראו ש"המרכז החופשי" (שם תנועתו) "יכפיל את כוחו" (לא מי יודע מה, משניים לארבעה, אבל זו הייתה יכולה להיות ההתחלה).

יופיטר, אתה כועס?

תמיר לא היה שם לבד. לתמיר היה תמיר משלו. שמו היה אהוד אולמרט. פעיל סטודנטים לשעבר מבית רוויזיוניסטי ותיק. אבא מרדכי היה חבר הכנסת השלישית מטעם תנועת החירות, חקלאי מבנימינה, מלח הארץ. אבא החליט לפרוש יחד עם תמיר ועם אליעזר שוסטק, לאחר שהתמוטט ניסיון ההתקוממות נגד בגין ב-1966. אבא נעשה מזכיר כללי של המרכז החופשי. אהוד נעשה עוזרו הפרלמנטרי של תמיר.

שניהם הוציאו את האליטה של מפא"י מכליה. בישיבת כנסת אחת שבה נאם תמיר, שר האוצר הכול יכול פינחס ספיר יצא מן המליאה בחורי אף, אגב קריאות ביניים, אבל חזר והציץ מן המזנון, והוסיף לצעוק. תמיר, הפרקליט המלוטש, יפה הקול וצח הלשון, השיב לספיר בגרסה עברית של פתגם לטיני עתיק, "יופיטר, אתה כועס - סימן שאינך צודק" (Iuppiter iratus ergo nefas).

זה היה זמן בשביל נערים נלהבים ונוחים-להתרשם ליפול בשביו של תמיר, ולהאמין שהוא יביא את השינוי. זה היה לפני שישראל התנסתה בר"צ ובד"ש, בשינוי, במרכז וביש עתיד. תמיר היה פוליטיקאי רע, כפי שהתחוור לימים לכל מעריציו. אילו התברך בקצת יותר סבלנות, הוא היה יורש יום אחד את מנחם בגין. אבל אצה לו הדרך, ומפני שאצה לו, הוא לא הגיע לשום מקום.

אהוד, אהוד, מה עשית

אף על-פי כן, בימים ההם הוא היה המורד פר-אקסלנס. ממילא כל מי שהקיפו אותו היו ראויים לאותו אמון ולאותה חיבה. בנסיבות ההן התוודעתי אל תמיר ואל אהוד אולמרט. יצקתי מים על ידיהם בקיץ האחרון שבו רוב הישראלים עדיין האמינו, כי את קו בר לב לא יוכל שום מצרי לחצות בעודו בחיים.

אוטוקרס הייתה במידה רבה קרש הקפיצה של אולמרט אל פסגת הפוליטיקה. הוא גילה עוד שחיתויות. ב-1977, בהיותו חבר כנסת של הליכוד, אולמרט ניהל מערכה נועזת נגד "הפשע המאורגן" בישראל. הוא הצביע אז על תפקידם של קציני צה"ל לשעבר. אחד מהם, רחבעם זאבי, תבע אותו למשפט.

ניקיון-כפיים ומלחמה בפשע היו כרוכים בעלייתו הפוליטית של אולמרט. לא פעם הוא עמד לבד, נגד המערכת, נגד אינטרסים רבי-כוח. הוא לא תמיד צדק. אנשים שהוא האשים בפלילים זוכו בבית המשפט. אבל היה אפשר להניח את כנות כוונותיו.

מה גדולה נפילתו. התעמוד לו תבונתו לנצל את זמן מחבושו, אם אמנם ייחבש, כדי לכתוב את האמת, ולספר לנו מתי חל אצלו שינוי הערכים. אולי זו תהיה מורשתו: הזהרה לבאים אחריו מפני התוצאות של שכרון-כוח.

לכלכת, אהוד אולמרט, ושברת את לבנו.