ילדים לא נאמנים

בעידן שבו יחס הגירושים עומד על זוג אחד לשלושה, ובמגזרים מסוימים אפילו על אחד לשניים, בני זוג רבים כבר הפנימו את הצורך בעריכת הסכמי ממון בין בני זוג, או הסכמי הלוואה כלפי בני הזוג של הילדים. אך על הילדים שלהם עצמם, הורים נוטים לסמוך בעיניים עצומות, מתוך מחשבה (נכונה כמובן) שמבני זוג אולי מתגרשים, אולם מהילדים - לעולם לא.

שני פסקי דין מביאים את סיפורם הדומה של שני אבות שונים, אשר למדו בדרך הקשה שגם נאמנותן של בנותיהם אינה חקוקה בסלע, כאשר סכומי כסף עצומים עומדים על הכף.

במקרה הראשון האב רכש פנטהאוז בהרצליה בשנת 1999, תמורת סך של כ-2.5 מיליון שקל, ובשנת 2005 השקיע 2.5 מיליון שקל נוספים בשיפוצה. בבעלותו של האב מספר לא מבוטל של דירות, שהוא נהג לרכוש ולמכור, ומטעמים עסקיים נהג לרושמן על שם שלושת ילדיו. לאורך השנים הילדים שתפו פעולה באופן מלא עם האב וחתמו על כל הטפסים הנדרשים כדי לבצע עסקאות בנדל"ן, שהיה רשום על שמם באופן פורמלי בלבד, שכן גם הם ראו בו רכוש של האב.

ברבות הימים פרץ סכסוך בין ההורים לבת, שעל שמה נרשם הפנטהאוז בהרצליה, ובסמוך לפטירתה של האם, היא פנתה לבית המשפט בתביעה לפנות את האב מהפנטהאוז. הבת, שחיה בבלגיה, טענה כי הפנטהאוז שייך לה בהתאם לרישומו בלשכת רישום המקרקעין, שכן הוא ניתן לה כביכול במתנה על-ידי הוריה, לשם מגוריה בעת חזרתה לארץ.

במקרה המתואר בפסק הדין השני, אדם נישא לאישה גרושה חברת קיבוץ, שלה בת מנישואים קודמים, והם גידלו יחדיו את הבת ואת הילדים המשותפים הנוספים שנולדו להם ברבות השנים. בשנת 2010 ההורים רכשו בית בהרחבה של הקיבוץ, שנועדה לבני הקיבוץ בלבד, ולכן רשמו אותה באופן פורמלי על שם הבת.

לימים ההורים התגרשו, והבת שדבקה באימה הביולוגית כנגד האב החורג, טענה כי הבית שייך לה בהתאם לרישומו הפורמלי, וכי הוא ניתן לה במתנה מאת ההורים, מתוך רצונם להבטיח את עתידה ואת מגוריה סמוך למשפחתה בקיבוץ.

מאחר שברירת המחדל היא שהבעלות במקרקעין אכן נקבעת בהתאם לרישומם, על האבות במקרים אלה הונח נטל לא פשוט - לשכנע את בית המשפט שיש להעביר את הבעלות לידם.

בנוסף עומדת כנגדם תחושת אי-הנוחות שמתעוררת מהעובדה שבמתן הסעד, ניתן בעצם הכשר לניסיונם של האבות לעקוף את המגבלות שהוטלו על-ידי הרשויות, באמצעות הרישום על שם הילדים.

במקרה הראשון האב חסך לעצמו מסים נכבדים שמן הדין שהיה משלמם, מאחר שלטענתו הבעלות האמיתית בדירות הייתה בידיו; ובמקרה השני האב רכש לעצמו בית שלא היה זכאי לרכשו, אלא רק הבנים הממשיכים של הקיבוץ.

מבחינה משפטית, הטענה של ההורים היא להסכם נאמנות, בלתי כתוב ובלתי רשמי, שנחתם בעל-פה ובמשתמע בינם לבין ילדיהם, כאשר הללו הסכימו שיירשם על שמם בית שלא שייך להם בפועל.

על אף שקיומו של הסכם כזה הוא אפשרי, קשה להוכיחו. בשני המקרים בית המשפט הלך לבסוף עם האבות והאמין לגרסתם, מאחר שהוכח כי הילדים לא היו שותפים לשום אספקט של הבעלות בנכס: הם לא בחרו את הנכס, הם לא ניהלו משא-ומתן על רכישתו, הם לא מימנו את הרכישה, לא לקחו חלק בעיצוב הפנים, בשיפוצים וברכישת המטלטלין, ואף לא גרו בו בפועל.

כדי להגיע לתוצאה במסגרתה הנכס הוחזר לבעלותם מהבחינה הפורמלית והמעשית, נדרשו מהאבות שנים של התדיינויות משפטיות והוצאות משפט עצומות.

כדי לחסוך את עוגמת-הנפש, כל שנדרש מהם היה לחתום עם הילדים בזמן אמת על הסכם נאמנות בכתב. מאחר שבעת הרכישה הילדים לא מצפים שהנכס יהיה שייך להם, אין להם כל סיבה "להיעלב" מהבקשה לחתום על הסכם נאמנות.

כך נחסכות גם אי-הבנות, במקרים שבהם הילדים טועים לחשוב שהנכס ניתן להם במתנה, ואם הילדים מתנגדים לחתימה על הסכם הנאמנות, זאת ודאי ובוודאי סיבה שלא להשלים את הרכישה על שמם, ומוטב למנוע את הסכסוך הפוטנציאלי מראש.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס", בעלת אתר www.divorceinfo.co.il