שיעורי מכס מטורפים

ב-3 השנים האחרונות עוסקים משרדי האוצר והכלכלה (התמ"ת לשעבר) בניסיונות נמרצים להורדת יוקר המחיה בישראל, ובעיקר בהורדת מחירי המזון. אמנם זוהי מטרה מוצדקת ביותר, אולם נראה כי גם כאשר מציבים מטרה מאוד חשובה, אולי מחמת הדבקות בחשיבה אנכרוניסטית, אין אנו מסוגלים לצעוד בדרך הישר.

בשנים אלה הוקמו ועדות עם הרבה כוונות טובות: ועדה בראשות מנכ"ל משרד הכלכלה לשעבר; ועדה בראשות מנכ"לית משרד האוצר כיום, יעל אנדורן; וכן גם ועדת שרים מיוחדת לטיפול בהורדת יוקר המחיה בראשות שר הכלכלה. המאפיין את המוטיבציה של השרים להקמת הוועדות, המורכבות מהפקידות הגבוהה, הוא ניסיון של הליכה בדרך הנוחה.

התוצאות שמקבלים הן בדרך-כלל סבך של המלצות ביורוקרטיות לאחר תקופת עבודה ממושכת, הנעדרות תפיסה בסיסית נכונה; אשר לא תרמו עד היום לא להורדת יוקר המחיה ולא להורדת מחירי המזון בישראל.

ההמלצות שהתגבשו לאחרונה על-ידי "ועדת אנדורן" מראות שוב שילוב שהוא בעיקרו תקיפת הייצור המקומי, על שליטתו הריכוזית על תחום המזון, כאילו הדרך היחידה להורדת מחירים נעוצה בשבירת ריכוזיות הייצור הקיימת בשוק הישראלי.

הטלת מס עתק על צריכת מזון

תנובה, שעל ברכיה התחנכנו בעבר, ושמוצרי החלב שלה היו פעם תפארת המזון הזול והעממי, הפכה להיות אויב העם. יש מי שאף מעלים אפשרות של פירוקה, או הגבלת ענפי המזון שבהם היא פועלת, כאילו תנובה היא האשמה בכך שהפכה להצלחה עסקית. בכך אנחנו גם משדרים לעולם שישראל לא מאמינה באמת בעקרונות של שוק חופשי, ושמותר לה להפקיע נכסים כדי להשיג מטרות נכונות, אבל בדרך הלא נכונה.

בתוך זאת, חוזרים כאן לשיטה הפסולה של "שיטת המכסות" כדי להוזיל את מוצרי החלב, על אף שאנו כבר למודי ניסיון ויודעים כי גם שיטת המכסות וגם שיטת הפיקוח על המחירים, לא יצמיחו תועלת אמיתית.

לדשדוש המתמיד הזה בבוץ של הורדת מחירי המזון בישראל יש כמה סיבות. אמצעי התקשורת עוסקים כבר שנים ברמת מחירי המזון הגבוהה יותר בישראל לעומת העולם הגדול, וכולם מבינים כי הפחתת מחירי המזון היא אחד היעדים החשובים ברמה הלאומית.

במקום לנסות ולהרוס חברות מקומיות, שחשוב ומותר להן להצליח עסקית, מוטב שנאמץ גישה פשוטה ברמה הערכית, שיש לה גם משמעות כלכלית: לא להטיל מס על מוצרי מזון. לשם פישוט הגישה, נוציא מדיון זה את שאלת הפטור ממע"מ על צריכת מוצרי מזון.

נתבונן לרגע בשיעורי המכס על יבוא מוצרי מזון לישראל. בשיחות שהיו לי עם אישים שונים המצויים בענייני כלכלה, איש מהם לא הצליח להתקרב בהערכתו לשיעורי מכס אלה.

לדוגמה: המכס על בשר בקר טרי או מצונן הוא 12% 14 שקל לק"ג; על בשר של עופות 102% עד 170%! תלוי בסוג; על אבקת חלב בעלת תכולת שומן לפי משקל מעל 1.5%המכס הוא 212%; על חמאה - 140%; על בצל טרי וצנון - 298%; על שום טרי - 340%; ועל שימורי טונה - 12% 2 שקלים לק"ג.

מדובר בשיעורי מכס מטורפים. קשה להעלות על הדעת שעל יבוא מזון מותר להציב חומות מכס כה גבוהות. הדבר נובע מגישה אנכרוניסטית ומעוותת, אשר טרם הצלחנו להשתחרר מכבליה. חשפנו כמעט את כל התעשייה לתחרות בפני יבוא מתחרה, וזה אחד מסיפורי ההצלחה של ישראל. יש לנו כיום עודף במאזן סחר החוץ, אבל הקברניטים מסרבים בעקשנות להבין שצריך לחשוף לתחרות גם את יבוא מוצרי המזון וגם את הגידולים החקלאיים.

אם נגיע למסקנה כי חייבים לתמוך בחקלאות, הדרך היא מתן סובסידיה ולא חומות מכס דרקוניות, שמהוות הטלת מס-עתק על צריכת מזון על כלל הציבור בישראל.

לפני שנים אחדות התנהל דיון ממושך על הורדת המכס על יבוא שימורי טונה לישראל, מוצר מזין, זול ועממי. ואכן, הוחלט על ביצוע הפחתה הדרגתית. קודם להפחתה, מחירן של 4 קופסאות שימורים נע בין 24.90-29.90 שקל. היום, לאחר הפחתת המכס, המחיר נע בין 19.90-24.90 שקל (נתוני לשכת המסחר).

הפחתת מכסים מורידה את המחיר לצרכן ויוצרת תחרות אמיתית. כשהייצור המקומי לא נחשף לתחרות בפני היבוא אין תחרות אמיתית. לכן, מוטב שנחשוף את כל הייצור המקומי לתחרות משוכללת ומלאה בפני יבוא של מוצרי מזון.

תפיסה מעוותת במשרדי האוצר

כדי להבין את התפיסה המעוותת שעדיין שוררת במשרדי האוצר והכלכלה, נביא לדוגמה את "חוק תכנון משק החלב", שתוקן לאחרונה בשנת 2011. ההגדרות הבסיסיות (שהן בעייתיות ומסורבלות) דנות בהגדרתם של "חומרי גלם חלביים, חלב במכסה, חלב בקר במכסה, חלב גולמי, חלב לצריכה עצמית, חלב עודף, ומוצר חלב שמוגדר כמוצר ש-50% או יותר ממשקלו נובעים על בסיס חומר יבש, נובעים מחלבון, שומן, לקטוז או מינרליים שמקורם בחלב, ואינם חומרי-גלם חלביים". קשה למצוא הגדרה סבוכה יותר לחלב ולמוצריו. נראה כי חשיבה אנליטית רבה הושקעה בהגדרה מורכבת ומפותלת זו.

החוק עצמו, בסעיף 3 קובע חד וחלק כי "שיווק חלב ומוצרי חלב בישראל יהיה מייצור מקומי בלבד או מיבוא שהותר על-ידי שר הכלכלה, בהתייעצות עם שר החקלאות". מכאן ניתן להקיש על הכול: הגנה על הייצור המקומי והחלטות של פקידות משרדים - מתי לחלק מכסות מאזנות.

דרך המלך הייתה והיא עדיין אחת ויחידה: לא הקמת נדבכים ביורוקרטיים נוספים של פיקוח מחירים, לא יצירת נדבכים נוספים של שיטת יבוא על-פי מכסות, ולא הקמת ועדות נוספות שיעבדו שנים, אלא החלטת הממשלה כולה לביטול של כל המכסים המוטלים על יבוא מוצרי מזון לישראל. גישה כזו חייבת לנבוע מראייה נכונה של האינטרס הציבורי הכולל. אסור שיוטל מס על כל מוצרי המזון.

ברור שמהלך כזה צריך להיעשות בהדרגתיות, כדי לאפשר לתעשייה המקומית להיערך בהתאם. צעד כזה יתרום גם להתייעלות התעשייה המקומית ויבטיח את הפחתת מחירי המזון בישראל.

■ הכותב, עורך דין, הוא נשיא איגוד לשכות המסחר.