ארד וחורב: "אין להפוך יועץ אסטרטגי למבקר פנים של לקוחו"

"כשם שעורך דין אינו נדרש לערוך בדיקה מעמיקה אודות מידע עובדתי שמסר לו לקוח, ואשר היה מצוי בידיעתו, או לבלוש אחר לקוחו - כך גם אין להפוך את היועץ אסטרטגי למבקר הפנים של לקוחו" - כך טוענים חברת ארד תקשורת, שבבעלות יובל ואייל ארד, והיועץ האסטרטגי ליאור חורב (שבעבר היה שותף בחברה עם האחים ארד), בערעור שכנגד שהגישו הבוקר (ד') לבית המשפט העליון.

הערעור שכנגד הוגש בתגובה לערעור לעליון שהגיש לפני כחודש רו"ח עופר מנירב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, בו נקבע כי על ארד, חורב ואיש יחסי הציבור בן ציון ציטרין לפצות את מנירב בסכום של 80 אלף שקל. זאת, בעקבות הקמפיין הנגטיבי שניהלו נגדו עבור רו"ח יגאל גוזמן ז"ל, במסגרת התמודדותו על נשיאות לשכת רואי החשבון בספטמבר 2009.

לטענת ארד תקשורת וחורב, באמצעות עו"ד דרור ארד-איילון ממשרד ארד-איילון-נחמני, "קביעתו של המחוזי, לפיה על היועץ האסטרטגי לדרוש מידע מקורי ואמין שהלקוח לא סיפק, לצורך תחולת הגנת תום-הלב, מתעלמת כליל מאופיו המיוחד של תפקיד היועץ האסטרטגי, מהיותו שליח, ומאיינת את תפקידו כאיש אמון, שכן היא מטילה עליו אחריות וחובה לבלוש אחרי לקוחו, לפקפק בו, לחקור באופן עצמאי את המידע שמסר הלקוח ולהפוך בעל-כורחו לחוקר, ליועץ משפטי בלתי מקצועי ולשומר סף על דרך הפעולה שבוחר לקוחו".

מערכת סוערת

בנובמבר 2010 הגיש מנירב תביעה בהיקף של 2.5 מיליון שקל נגד ארד תקשורת, משרד רואי החשבון BDO זיו-האפט וציטרין, זאת בטענה להוצאת לשון הרע במהלך קמפיין הבחירות על נשיאות לשכת רואי החשבון.

בתביעה נטען כי במהלך ניהול הקמפיין של רו"ח גוזמן ז"ל נשלחו לחברי הלשכה מיילים המכפישים את מנירב מכתובת מייל לא מזוהה, וכי שולחי המיילים ביקשו להישאר אנונימיים והסתייעו לצורך כך בחברת "אימייליון" להפצת מיילים, המחזיקה בשרת בארה"ב.

בנוסף, נטען כי אחד המיילים המכפישים פורסם בעיתון "כלכליסט". במהלך הדיונים המוקדמים בתביעה נחשף כי ארד תקשורת היא זו שהזמינה את משלוח המיילים.

שופט המחוזי, עופר גרוסקופף, קיבל את תביעתו של מנירב באופן חלקי, ואולם קבע כי לא ניתן להיעתר לבקשותיו בנוגע להיקף הפיצוי המגיע לו. "הקמפיין הנגטיבי נגד מנירב היה חלק ממערכת בחירות סוערת, שמנירב נושא באחריות לה לא פחות מגוזמן ז"ל", קבע.

בנוסף דחה השופט במלואה את תביעת מנירב נגד משרד BDO ונגד רו"ח קובי נבון (שהיה אחד הגורמים הפעילים במטה גוזמן, ולטענת מנירב עמד מאחורי ההחלטה האסטרטגית של מטה גוזמן לנקוט נגדו בקמפיין הנגטיבי); ומנירב חויב בהוצאות בהיקף 40 אלף שקל לכל אחד מהם, כך שבפועל התקזז סכום הפיצוי הנמוך שנפסק לטובת מנירב מול ההוצאות בהן חויב.

על כך הגיש מנירב ערעור לעליון, במסגרתו הוא טען כי סכום הפיצוי שנפסק לזכותו "הינו בלתי סביר בעליל, לנוכח חומרת ההכפשות ואופן ביצועם באופן אנונימי ובמזיד, מתוך כוונה ברורה וזדונית לפגוע בכבודו, במעמדו ובעיקר במשלוח-ידו".

חובה לבלוש?

הערעור שכנגד, שהגישו ארד וחורב, מתמקד בשאלה התקדימית שבה הכריע המחוזי - מהם גבולות המותר והאסור ב"קמפיין בחירות נגטיבי", ומהי מידת אחריותו של היועץ האסטרטגי במסגרת ייעוץ ללקוח בבחירות.

אחת השאלות המרכזיות, לטענתם, היא האם יועץ אסטרטגי - בפעולתו כמסייע או כמייעץ ללקוח בפרסום מידע שהלקוח מסר לו כמידע אמיתי ומהימן, ושהוא מאמין בו בתום-לב - חב לבדוק את פרטי המידע בבדיקה עצמאית ובלתי תלויה בלקוח, או שדי בכך שהוא מוודא שהלקוח בדק את המידע ומאמין בו? ואף אם ייקבע כי אכן חב יועץ אסטרטגי בקיום בדיקה עצמאית - מה היקף האחריות שהוא נושא בו לצורך קביעת חלקו בפיצוי, כשהיוזמה למידע, והדחיפה לפרסום הייתה של הלקוח?

לטענת ארד וחורב, השאלות הללו נוגעות במישרין לתפקידו של יועץ אסטרטגי כגורם חשוב בבחירות דמוקרטיות, ולכן מחייבות הכרעה במבט רחב.

עוד נטען כי המחוזי קיבל את עמדתם העובדתיתשל ארד וחורב, לפיה גוזמן ז"ל, שהיה מנהל קמפיין דעתני ומעורב בפרטים, הוא שהביא בפניהם את המידע שפורסם, הסביר להם כי מדובר במידע אמין ביותר, וביקש מהם לייעץ לו איך לפרסמו. על הרקע הזה, נטען, טעה המחוזי כשקבע כי לצורך הגנת תום-הלב, הם לא היו רשאים, כיועצים אסטרטגיים, להסתמך על המידע שמסר להם גוזמן, אלא היו חייבים לבדוק בעצמם אם המידע הוא אמת.

"טעה המחוזי בכך שהטיל על היועצים האסטרטגיים, דה-פקטו, אחריות וחובה לבלוש אחרי לקוחם ולפקפק בו, לחקור את מקורות המידע שנמסר להם כמידע אמיתי ונכון, ולהפוך בעל כורחם ליועצים משפטיים בלתי מקצועיים וכשומרי סף על דרך הפעולה שבוחר לקוחם, וזאת על-אף שניתן להם מידע באחריות ובאמונה שהוא נכון", נכתב בערעור.

לדברי ארד וחורב, המחוזי טעה "בכך שלא ראה בתפקיד היועץ האסטרטגי כזרוע מזרועותיו של הלקוח, ולא כגורם חיצוני המבקר ובולם אותו", וזאת במיוחד כאשר "בהיעדר אמון בלקוחם - לא יוכלו המערערים שכנגד ליתן ייעוץ מקצועי אפקטיבי ללקוח".

בנוסף, נטען בערעור כי כנגד כי חלקם של ארד וחורב בפיצוי שנפסק למנירב מוגזם, וכי התנהגותו של מנירב לאחר הפרסום נגדו מצדיקה את הקטנת הפיצוי. זאת, מאחר שלטענתם מנירב "סגר חשבון" עמם, עוד לפני הגשת תביעתו, בסדרת כתבות מכפישות ומתוזמנות.